הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

חזקיה ורבי יוחנן

[ביאור מונחי הקישור בגמרא]

מנחות פא ע"ב

... ת"ש: האומר הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים - כופין אותו ומביא תודה ולחמה, זבח ונסכים; טעמא דאמר, אבל לא אמר תודה - לא! ה"ה אע"ג דלא אמר תודה, ואיידי דקא בעי למיתנא זבח בלא נסכים, דלא מתני ליה נסכים בלא זבח, תנא נמי תודה. אמאי? נדר ופתחו עמו הוא! אמר חזקיה: הא מני? בית שמאי היא, דאמרי: תפוס לשון הראשון; דתנן: הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבלה - ב"ש אומרים: נזיר, ובית הלל אומרים: אינו נזיר. רבי יוחנן אמר: אפילו תימא בית הלל, באומר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך, לא הייתי נודר כך אלא כך, ומאי כופין? דקא בעי הדר ביה. 
תא שמע: האומר הרי עלי תודה בלא לחם וזבח בלא נסכים, ואמרו לו: הבא תודה ולחמה וזבח ונסכים, ואומר: אילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר, כופין אותו ואומר לו: +דברים י"ב+ שמור ושמעת; בשלמא לחזקיה ניחא ליה, אלא לר' יוחנן קשיא! 
אמר לך ר' יוחנן: הא ודאי ב"ש היא. 
מאי שמור ושמעת? אמר אביי: שמור - הבא תודה, ושמעת - הבא לחמה. רבא אמר: שמור - הבא תודה ולחמה, ושמעת - שלא תהא רגיל לעשות כן.

1.
חזקיה ורבי יוחנן חלוקים בהסבר הברייתא.

2.
הדיון מתבסס על מחלוקת במשנה [מסכת נזיר דף ט] בין בית הלל ובית שמאי [והלכה כבית הלל].

3.
רבי יוחנן מסביר את הברייתא גם לפי בית הלל, ומסבירים שכך הכריע הרמב"ם ["כסף משנה", הלכות מעשה הקרבנות, פרק יז, הלכה י].

4.
בדרך כלל יש התלבטות בין בעלי הכללים האם הלכה – באופן עקרוני – כחזקיה נגד רבי יוחנן תלמידו, או להיפך [ראה מה שכתבנו בהרחבה לעיל במנחות דף ע"ח].

5.
וניתן להרחיב ולומר, שהכלל הקובע כמי ההלכה בין שניהם חל גם למקרים – כבסוגייתו - שמחלוקתם איננה בסברות עצמיות אלא בהסבר דברי בית הלל.

6.
אפשר לומר שגם לפי אלה הפוסקים כעיקרון בכל הש"ס שהלכה כחזקיה נגד רבי יוחנן – תלמידו, הרי שבסוגייתנו הלכה כרבי יוחנן מהסיבה הבאה: הגמרא מביאה ברייתא נוספת ואומרת "בשלמא לחזקיה ניחא, אלא לרבי יוחנן קשיא".

6.1
יש פוסקים שמפרשים באופן עקרוני, שסגנון זה מלמד שהלכה דווקא כאותו חכם שעליו נאמר "... אלא לרבי... קשיא" [או: "מאי איכא למימר"]. לפי זה יוצא ש"עורך הגמרא" מכריע – באופן ספציפי בסוגייתנו - כרבי יוחנן נגד רבו - חזקיה.