טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
כיון דמחדש אתי ומשעורין אתי – שעורה
גמרא. מאי טעמא? כיון דמחדש אתי ומשעורין אתי, עשרון מובחר לא אתי אלא משלש סאין. שתי הלחם - שתי עשרונות משלש סאין. כיון דמחיטין אתיין, אף על גב דמחדש אתיין, שתי עשרונות אתו משלש סאין" (מנחות, עו ע"ב).
פירוש: כיון שהוא בא מחדש ובא משעורים עשרון מובחר מתקבל רק משלושה סאים. שתי הלחם – שני עשרונים משלושה סאים. כיון שהוא בא מחיטים אף על גב שבא מחדש מתקבלים שני עשרונים משלושה סאים (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: שעורה תרבותית שם באנגלית: Barley שם מדעי: Hordeum vulgare
שם נרדף במקורות: שערי
נושא מרכזי: תכולת הסובין בשעורה בהשוואה לחיטה
לריכוז המאמרים שנכתבו על השעורה וקישוריות הקש\י כאן.
המשנה הפותחת את סוגייתנו מתארת את היחס בין כמות התבואה שיש לדוש ולסנן ובין כמות הסולת המתקבלת בשלושה סוגי מנחות. "העומר היה בא עשרון משלש סאין, שתי הלחם שני עשרונים משלש סאין, לחם הפנים עשרים וארבעה עשרונים מעשרים וארבע סאין" (מנחות, פ"ו מ"ו). הגמרא תולה את הבדלי היחס בין המנחות בסוג הדגן ממנו היא נעשית ובגילו (ישן לעומת חדש). הרמב"ם בפיהמ"ש מסכם:
"... וטעם הדבר מפני שהוא (מנחת העומר) שעורים מן החדש סמוך לקצירתו לפי שליל קצירתו הוא ליל טחינתו כמו שיתבאר בעשירי דמסכת זו, ולפיכך סלתו מועט וכולו קמח, ולא יצא עשרון מובחר מפחות משעור זה. והראיה שהוא מן השעורים אמרו ראשית קצירכם וידוע כי השעורים מבשילים לפני החטים. אבל שתי הלחם מפני שהם מן החטים סלתן יותר, אלא שגם זה חטה חדשה והוא ראשית הבשלת החטים כמו שבאר הכתוב והוא אמרו ועשית חג שבועות לה' אלהיך וכו' ואמר בכורי קציר חטים, ולפיכך מנפה שני העשרונות משלש סאין. אבל לחם הפנים שהוא מחטים שעבר זמן משנקצרו וכבר נתיבש היטב, ולפיכך סלתו מרובה בלי ספק, ומנפין ממנו עשרון מסאה. ולשון התורה בלחם הפנים שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת".
אין בפירוש הרמב"ם הסבר לפשר ההבדל בין שעורים וחיטים אך ברש"י בסוגייתנו אנו מוצאים: "כיון דמחדש אתי - שיש בו סובין יותר מיבשין ושעורין נמי יש בהן סובין יותר מבחיטים". נדמה לי שהאמור בסוגייתנו הוא העדות המפורשת ביותר בדברי חז"ל להבדל בכמות הסובין בין החיטה והשעורה. לעובדה זו יש השלכות לכמה נושאים הפזורים בש"ס. ההשלכה המפורסמת ביותר היא ההתייחסות לשעורה כמזון בהמות. לגבי מנחת סוטה המובאת משעורים נאמר: "ר"ג אומר: כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה" (סוטה, יד ע"א) ובתוספתא (סוטה, ליברמן, פ"ג הלכה ד'): "... היא האכילתו מעדנים לפיכך מנחתה מאכל בהמה וכו'". מעמדה הנחות של השעורה כחומר גלם להכנת לחם נובע מתכולת גלוטן נמוכה הגורמת למרקם צפוף וקשה ללעיסה (ראו במאמר "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם") אך גם בגלל תכולה גבוהה של סיבים תזונתיים שמקורם בסובין. סיבים אלו אינם מתעכלים על ידי האדם, אלא רק על ידי מעלי גירה, והופכים את לחם השעורה לפחות מזין. במאמר "מי שיש לו קב חטים או קבים שעורין" דנתי בהרחבה בערכה התזונתי של השעורה בהשוואה לחיטה.
בתנאים מסויימים אכילת שעורים גורמת למוות: "מי שלקה ושנה בית דין מכניסים אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת וכו'" (סנהדרין, פ"ט מ"ה). רע"ב (שם) מתאר את הגורם למוות: "... ומאכילין אותו תחלה לחם צר ומים לחץ עד שיוקטנו בני מעיו, והדר מאכילין אותו שעורים שנופחות במעיו עד שכריסו נבקעת". ניתן להסיק מכאן שהשעורה מכילה מרכיב שאיננו מתעכל כראוי וגורם להתנפחות וכנראה גם כאן הכוונה לסיבים התזונתיים שבה. שעורה הינה הדגן העשיר ביותר בסיבים תזונתיים בהשוואה לשאר הדגנים ומכילה כ 17% אחוז סיבים תזונתיים (לשם השוואה אורז חום מכיל 3.5% סיבים, תירס מכיל 7%, שיבולת שועל 10%, חיטה 12%). בעוד שהסיבים ברוב הדגנים מתרכזים בקליפת הגרעין, הסיבים בשעורה נמצאים בכל חלקי הגרעין ודבר זה יכול להסביר את כמות הסיבים הגבוהה בכלל ובשעורה קלופה בפרט.
בצד המלצת המומחים לצרוך סיבים תזונתיים, מסיבות בריאותיות, הם מזהירים מפני תופעות לוואי כמו התנפחות והרגשת אי נוחות עד כדי חסימת מעיים. תופעות אלו נובעות מכך שהסיבים סופחים אליהם מים וחומרים אחרים ומתנפחים בקיבה. בחברות שפע יש למאפיין זה יתרונות בכך שהוא משפר את יעילות העיכול ותורם להפחתה בכמות הקלוריות הנצרכת על ידי הגוף. לשעורה יתרונות בריאותיים בתחומים נוספים ומסיבות אלו זכו גרגירי שעורה ולחם שעורים למעמד של מזון בריאות.
בגמרא בנדרים (מא ע"ב) אנו לומדים: "אמר רבה בר יונתן אמר רב יחיאל: ערסן יפה לחולה לרפואתו. מאי ערסן? אמר ר' יונתן: חושלא דשערי עתיקתא דריש נפיא. אמר אביי: בעיין בישולא כעין בישרא דתורא. רב יוסף אמר: סמידי דשערי עתיקתא דריש נפיא. אמר אביי: בעיין בישולא כבשרא דתורא"(1). להמלצתו של רב יחיאל, להשתמש בגרגירי שעורה או בסולת שעורה כתרופה, הוסיף אביי שיש לבשלם זמן ממושך כבשר שור. השעורה זקוקה לבישול ממושך כנראה בגלל ריכוז הסובין הגבוה יחסית. בישול הופך בקלות את העמילן (רב סוכר שהוא חומר התשמורת העיקרי בדגניים) לנוח לעיכול כתוצאה מפירוק גרגירי העמילן למולקולות נפרדות וחשיפתו לאנזימי העיכול בקיבה. לעומת זאת כמעט שאינו משפיע על המולקולות העיקריות המרכיבות את הסיבים התזונתיים כדוגמת התאית (צלולוז) והליגנין. על מנת לפרק את המבנה הגבישי של התאית יש להרתיח אותה לטמפרטורה של 320 מעלות בלחץ של25MPa (כ- 247 אטמוספירות)(2).
מאפיין נוסף של השעורים שייתכן וקשור לריכוז הסובין הגבוה שבהן מובא בגמרא בפסחים (עו ע"ב): "אמר רב מרי: כתנאי, הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית יין של תרומה רבי מאיר אוסר ורבי יהודה מתיר, ורבי יוסי מתיר בשל חיטין ואוסר בשל שעורים, מפני שהשעורים שואבות וכו'"(3). לדעת רבי יוסי פת שעורים חמה המונחת על חבית יין סופגת את ריחו. ייתכן והדרך הטובה ביותר להבין את דברי רבי יוסי היא אם נזכר בתכולת הסיבים התזונתיים הגבוהה יותר בשעורה. לאור יכולתם של הסיבים התזונתיים לספוח אליהם מים ותרכובות אחרות (מסיבה זו הם חשובים בדיאטות בריאות) ניתן לשער שלחם העשוי משעורה "ישאב" יותר מאדי היין שבחבית או מריחו. עוד במאמר על יכולת הספיחה של השעורים בהשוואה לחיטים ראו במאמר "מפני שהשעורים שואבות".
 |
|
 |
|
תמונה 3. גרגירי חיטה |
|
תמונה 4. גרגירי שעורה עטויים במוץ |
(1) פירוש: אָמַר רַבָּה בַּר יוֹנָתָן אָמַר רַב יְחִיאֵל: עַרְסָן יָפֶה לַחוֹלֶה לִרְפוּאָתוֹ. ושואלים: מַאי [מהו] עַרְסָן זה? אָמַר ר' יוֹנָתָן: חוּשְׁלָא דְּשָׂעֲרֵי עַתִּיקְתָּא דְּרֵישׁ נָפְיָא [שעורים ישנות קלופות שמתחילת הניפוי], אָמַר אַבַּיֵי: בָּעְיָין בִּישּׁוּלָא כְּעֵין בִּישְׂרָא דְּתוֹרָא [וצריכות בישול כמו בשר שור], כלומר, בישול רב. רַב יוֹסֵף אָמַר: ערסן הוא סְמִידֵי דְּשָׂעֲרֵי עַתִּיקְתָּא דְּרֵישׁ נָפְיָא [סולת של שעורים ישנות שמתחילת הניפוי], אָמַר אַבַּיֵי: בָּעְיָין בִּישּׁוּלָא כְּבִשְׂרָא דנורא [צריכות בישול כבשר שור].
(2) Deguchi, S., et al, 2006, 'Cooking cellulose in hot and compressed water', Chem Commun (Camb). 21;(31):3293-5.
(3) פירוש: אָמַר רַב מָרִי כְּתַנָּאֵי [כמחלוקת תנאים] שאף הם נחלקו באותו ענין עצמו. הָרוֹדֶה פַּת חַמָּה וּנְתָנָהּ עַל פִּי חָבִית יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה, ר' מֵאִיר אוֹסֵר פת זו באכילה לזר, שלדעתו סופגת הפת מריח יין התרומה, והריהי כתרומה, וְר' יְהוּדָה מַתִּיר. וְר' יוֹסֵי מַתִּיר בפת שֶׁל חִיטִּין שאינה סופגנית כל כך וְאוֹסֵר בְּשֶׁל שְׂעוֹרִין מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׂעוֹרִים שׁוֹאֲבוֹת וסופגות ריח.
לעיון נוסף:
ב"פורטל הדף היומי": על מעמד השעורה במקרא ובספרות חז"ל - "לחם בכורים עשרים לחם שעורים".
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
