גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קל"ד, מדור "עלי הדף"
מסכת מנחות
דף עב ע"א

מצות מילה דוחה שבת - גם להסוברים שהמל קודם זמנו מילתו כשרה

בענין מצות קצירת העומר, שזמנה בליל ט"ז ניסן, נחלקו התנאים אם בדיעבד כשרה קצירתה ביום ט"ז ניסן, כדתניא במכילתין (עב ע"א): "היה עומד ומקריב מנחת העומר, ונטמאת, אם יש אחרת ("אפילו במחובר מביאין אחרת תחתיה, וקוצרין וטוחנין אותה ביום". רש"י) אומר לו הבא אחרת תחתיה, ואם לאו אומר לו הוי פקח ושתוק (כלומר, הקרב את מנחת העומר בטומאה, ואל תאמר זאת לאחרים, שלא יאמרו מותר להקריב מנחה ואפילו דיחיד בטומאה. עי' רש"י) דברי רבי. ר' אלעזר בר' שמעון אומר, בין כך ובין כך אומר לו הוי פקח ושתוק, שכל העומר שנקצר שלא כמצותו פסול" ("ומצות קצירה בלילה ולא ביום". רש"י).

ובגמרא (שם): "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, רבי אלעזר בר' שמעון בשיטת רבי עקיבא רבו של אביו ("רבי שמעון תלמידו של רבי עקיבא" וכו'. רש"י) אמרה, דתנן (שבת קל.) 'כלל אמר רבי עקיבא, כל מלאכה שאפשר לו לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת', וסבר לה כרבי ישמעאל דאמר קצירת העומר מצוה ("ודוחה שבת". רש"י), דתניא (שביעית פ"א מ"ד) 'רבי ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהיא מצוה', ואי סלקא דעתך נקצר שלא כמצותו כשר, אמאי דחי שבת, נקצריה מער"ש, אלא מדדחי שבת שמע מינה נקצר שלא כמצותו פסול". משמע מדברי הגמרא, שכל דבר מצוה שדוחה את השבת, חייבים לעשותו ביום השבת דווקא, ואם יכולים לעשותו - אפילו בדיעבד - שלא ביום השבת, אינה דוחה שבת, וכמו שאמרו כלפי מצות קצירת העומר שמצותה לכתחילה בליל ט"ז בניסן, ואם בדיעבד כשרה גם שלא כמצותה, והיינו, שבנקצר לפני כן כשר, לא היתה קצירת העומר דוחה שבת.

והנה, מצות מילה מצותה ביום השמיני ודוחה את השבת, ומביא ה'בית יוסף' (יו"ד ריש סי' רסב): "והיכא דעבר ומל בלילה, מפשטא דמתניתין משמע דאינו כשר, ואם כן יצטרך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית, וכן כתבו הגהות מימון (מילה פ"א אות ה), ואם הדבר כן, יש לתמוה על הפוסקים שלא הזכירוהו, ואפשר שהם סוברים שאינו צריך להטיף, וכן נראה מדברי הרא"ש ... וכן נראה מדברי תשובת הרשב"א...". ואילו הרמ"א כתב ב'דרכי משה' (סק"א): "ואפשר דעדיף תוך שמנה ביום מאילו נימול בזמנו בלילה", וכן פסק הרמ"א בהגהותיו (שם ס"א): "עבר ומל בלילה צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית. מלו תוך ח' וביום, יצא". ומסוגיא דידן הקשה הש"ך (שם סק"א) וחולק על דברי הרמ"א: "אבל לדעתי אי אפשר לומר כן, כדמוכח להדיא במנחות סוף פרק רבי ישמעאל, גבי הא דקאמר התם 'ר' אלעזר ב"ר שמעון בשטת ר"ע רבו אמרה' כו', עד 'ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר, אמאי דחי שבת כו''... דהתם דמוכח דלא יצא [במילה קודם זמנו], דאם איתא דכשר, אמאי דחי מילה שבת, לימהליה מערב שבת...".

אולם ה'שאגת אריה' (סי' נב) האריך ליישב שיטת הרמ"א מסוגייתנו, והרי חלק מדבריו: "עוד אני אומר, שהבעל ש"ך שגג בזה הרבה, דהא וודאי אין סברא כלל לומר דאם מל בתוך שמונה יצא ידי חובת מילה, דמשמע דקיים מצות מילה, אלא דלא עביד מצוה מן המובחר - שלא מל אותו בזמנו, דמשו"ה קשה ליה, דאי איתא דאם מל אותו תוך ח' יצא אמאי דחי שבת לימהליה מערב שבת, דהא וודאי ליתא, דכל היכא שמולהו קודם זמנו לא קיים כלל מצות מילה, והוי ליה כאלו נכרת הגיד, דאין לו מה למול, ולא שייך אצלו מצות מילה כלל, הכי נמי כיון דחתך את הערלה קודם זמנו ואין לו ערלה בזמנו לא שייך אצלו מילה כלל, ואפילו אם יטיף דם ברית ביום הח' בזה לא עשה כלום, כיון דכבר נחתכה ערלתו קודם זמן מצותו, ואם כן אין קושיא כלל 'לימהליה מערב שבת', דבזה אינו מקיים כלל מצות מילה, אדרבה מבטלה לגמרי לעולם, דבהגעת זמן מצותו אי אפשר לקיימה, כיון דאין לו ערלה שכבר נחתכה קודם זמנה".

כסברא זו העלה גם הצל"ח (פסחים עב:): "ולענ"ד אין דעת הרא"ש שאם מלו תוך חי"ת שקיים מצות מילה, אלא שבטלה לגמרי מצוה זו, דאין לו מה למול שכבר נחתך ערלתו, ובנולד מהול צריכין להטיף דם ברית משום 'שמא ערלה כבושה היא' כמבואר בשבת דף קל"ה ע"א, אבל קטן זה שנחתכה ערלתו שוב אין כאן צורך להטיף דם ברית, אבל מצות מילה לא קיים וביטל מצוה זו לגמרי, כמו אם היה חותך הגיד מעיקרו שבטלה מצות מילה ואינו חייב שוב להטיף דם ברית, אבל המצוה לא נתקיימה כלל. וממילא... גם קושיית הש"ך לא קשיא, דמצות מילה אי אפשר לקיים אם נמהליה מאתמול" (עי' הגהת ברוך טעם שם).

יישוב נוסף כתב ה'שאגת אריה' על פי דברי התוס' (ד"ה אמאי) בסוגייתנו - על קושיית הגמרא: "אמאי דחי שבת נקצריה מערב שבת" - שכתבו: "ואף על גב דלכתחילה מצותו בלילה, כיון דדיעבד כשר לא הוי דומיא דתמיד, דכתיב ביה 'במועדו' לומר דדחי שבת, ומסתברא דדומיא דתמיד בעינן". בדברי התוס' הללו אנו למדים מקור הדברים, מאין הוציאו חז"ל שלא יתכן שתדחה קצירת העומר בשבת אם בדיעבד כשר גם בקצירה שלא בזמן מצותה, דכלל זה נלמד מהקרבת התמיד שדוחה שבת, וקרבן תמיד אינו כשר כי אם ביום השבת דייקא, ולא ניתן להקדימו ולא לאחרו, ולכן הקרבתו דוחה שבת, והשוו חז"ל דכיוצא בזה הוא לענין קצירת העומר - שאינה דוחה אם בדיעבד כשר גם בקצירתו מלפני שבת, ד'מסתברא דדומיא דתמיד בעינן', ולכן כותב השאג"א: "אם כן דווקא קדשים הוא דגמרינן להו מתמיד, דקדשים מקדשים ילפינן, אבל מילה מתמיד לא ילפינן, ואע"ג דאיפשר למול אחר זמנו מ"מ דוחה את השבת כדי למול בזמנו כמצותו" (ע"ע: שאילת יעב"ץ ח"א סי' לד; צל"ח מנחות בסוגיין; חתם סופר שבת קלז. ד"ה אמרי דבי רבי ינאי ובחידושי סוגיות סוגיא דטעה בדבר מצוה).