מרכז הכובד / רפי זברגר

מנחות עו ע''א

הקדמה

היום אנו מסיימים את פרק שביעי, ושתי המשניות המופיעות בדף מחזירות אותנו לתחילת התהליך של עשיית המנחות. 
במאמר זה נתמקד במשנה הראשונה בדף. 
 

הנושא

כל המנחות טעונות שלש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה.
ברישא של המשנה אנו דנים בפעולות "שיפה ובעיטה". כדי להבין יותר טוב את משמעות ואופן עשיית פעולות אלו, נלמד את המחלוקת המופיעה מיד במשנה: 
שיפה ובעיטה בחיטין, ור' יוסי אומר בבצק.
תנא קמא סובר כי פעולות אלו נעשות ב''שלב הגולמי'' של המנחות, בעודן חיטים (או שעורים במנחות הבאות שעורים).
לעומתו, רבי יוסי סובר כי פעולות אלו נעשות בשלב העיסה, לאחר טחינת החיטים וגיבולם (הגמרא מסתפקת האם לדעת רבי יוסי נעשה רק בשלב הבצק או גם בשלב החיטים, ומגיעה למסקנה מלשון המשנה, כי נעשה רק בשלב הבצק). 
שיפה הינה פעולת ''שפשוף'', כך ''שמוליך ומביא'' את כף ידו על החיטים או על הבצק. ובעיטה הינה ''הכאה'' בחיטים או בבצק בגב אצבעותיו או באגרופו, פעולה המוכרת לכל מי שמגבל עיסה. 
מטרת הפעולות הללו תלוי בשיטות השונות: לפי תנא קמא מטרת השיפה והבעיטה להסרת קליפת החיטים לפני טחינה, ולפי רבי יוסי מטרתם ללוש את הבצק בצורה טובה, על מנת להחליק אותו ולהפוך אותה לכדי ''עיסה נאה ויפה''. 
המשך המשנה דנה במספר החלות המובאות בכל אחת מן המנחות. גם כאן יש מחלוקת תנאים:
כל המנחות באות עשר עשר חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול שהם באות שתים עשרה - דברי רבי יהודה, רבי מאיר אומר: כולם באות שתים עשרה חוץ מחלות תודה ונזירות שהן באות עשר עשר:
מחלוקתם עוסקת ''בברירת המחדל'' של מספר לחמים (או רקיקין) של המנחות. האם ברירת המחדל הינה עשר חלות או שתים עשרה חלות. לרבי יהודה ברירת המחדל היא עשר חלות, מלבד לחם הפנים שאנו מכירים את התבנית שלה הבנויה לשתים עשרה חלות, וכן חביתי כהן גדול המתחלקות לשתים עשרה עיסות לפני הכנתם במחבת.
לעומתו, סובר רבי מאיר כי ברירת המחדל הינה שתים עשרה חלות, מלבד ארבעים חלות תודה, המתחלקות לארבע קבוצות של עשר חלות כל אחת (חלות, רקיקין, רבוכה -כולן של מצה, ועשר חלות חמץ), ועשרים חלות של נזיר, המתחלקות גם לשתי קבוצות של עשר חלות כל אחת (עשר חלות ועשר רקיקין). 
 

מהו המסר?

בדין הראשון של המשנה למדנו על פעולות ''שיפה ובעיטה''. פעולה שהייתה מוכרת לחכמים, והיה ברור שיש לעשותם במנחות, אך בכל אופן ראינו מחלוקת באיזה שלב הם נעשות. מטרה של הפעולות משתנה לגמרי בין הדעות השונות, למרות שמדברים ועוסקים באופן דומה של הפעולות. מה שורש מחלוקת ביניהם? מדוע כל אחד מן החכמים מייחס פעולות אלו לשלבים אחרים של המנחה?
אולי ניתן לומר כי מחלוקתם הינה ''עקרונית'' בחיים, היכן כדאי להשקיע את עיקר המרץ בעשיית פעולות. האם בשלב ההתחלה וההכנה הבסיסית של הפעולה, או שמא בשלב מתקדם יותר, בשלב המרכזי והעיקרי של הפעולה.
תנא קמא כנראה סובר שיש להשקיע בשלב תחילי, שלב החיטים, לפני כל שאר הפעולות של הכנת המנחה. לדעתו, אם נכין ונכשיר היטב את החיטין, נדאג לכך שלא יכילו קליפות ומרכיבים שאינם שייכים למנחה, רק אז נוכל להמשיך ולפעול. קודם כל להסיר את כל המכשולים, להסיר את כל המניעים, ורק לאחר מכן להמשיך בעבודה.
לעומתו, סובר רבי יוסי, כי אין ''להשקיע'' כל כך הרבה בשלב המוקדם. יש להכין את ''הדברים הבסיסיים'' של החיטים, לזרותם ברוח, לנפותם ומייד להמשיך הלאה בעשיית המנחה. בשלב העיקרי של הכנת הבלילה והעיסה, שם יש להשקיע, שם יש לבצע ''שיפה ובעיטה'' כדי שהמוצר החשוב והעיקרי של העיסה יצא יפה ונאה.
אם נתרגם את מחלוקתם ל''דרך חיים'', הרי שנוכל לומר כי תנא קמא מבקש להשקיע המון בכל שלב, לא לזרום קדימה בעבודה, לראות שכל שלב הגיע למיצוי מוחלט ללא סייגים. רבי יוסי סובר כי אין ''להשתולל'' ולהשקיע את כל המרץ כבר בהתחלה, אלא ''להשאיר כוחות'' להמשך, לבחון ולראות מהי עיקר העשייה, ולתת שם את כל המרץ והכוח.
לעניות דעתי, מומלץ יותר ללכת בדרכו של רבי יוסי. לנסות ולמצוא בכל שלב בחיים, בכל תהליך שאנו עוברים את ''מרכז הכובד'' ושם להשקיע את כל כולנו, כדי שהפעולה כולה תסתיים בצורה הטובה ביותר.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]