זרימת החיים / רפי זברגר

מנחות עה ע"א-ע''ב

הקדמה

בשתי המשניות המובאות בדף שלנו אנו לומדים על מצוות פתיתה. מצווה זו כתובה בין היתר בפרק ב' בספר ויקרא העוסק במנחות (פסוק ו'): פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן, מִנְחָה הִוא. 
 

הנושא

המשנה הראשונה הינה קצרה ביותר וקובעת אלו מנחות חייבות בפתיתה:
כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה.
במנחות ''הנעשות בכלי'' יש לפתות ובמנחות שאינן נעשות בכלי אינן חייבות בפתיתה. הגמרא מסבירה כי כלל זה כולל את כל המנחות מלבד שתי הלחם ולחם הפנים, אשר נאפות בתנור ולא מוכנת בכלי. בהמשך הגמרא מובאת ברייתא המלמדת מהו הפסוק המהווה מקור לדין זה. 
המשנה השניה מרחיבה ומפרטת את דיני פתיתה: 
1. מנחת ישראל - קופל אחד לשנים ושנים לארבעה ומבדיל.
מקפלים את המנחה לשנים ובכך בעצם ''כופלים'' אותה. פעולת ה''קיפול'' אינה שוברת את המנחה, אלא רק ''כופלת'' אותה ומשאירה אותה יחידה אחת. פעולה זו חוזרת מספר פעמים כפי שיוסבר בסוף המשנה. 
בסוף פעולות הקיפול חותכים את מקום הקיפול ובכך ''מבדילים'' את המנחה לחלקים הקטנים, פעולה המסייעת לקמיצה המבוצעת לאחר פתיתה. 
2. מנחת כהנים - קופל אחד לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל.
בניגוד למנחת ישראל, שם גם מבדילים וחותכים את הקיפולים השונים, במנחת כוהנים לא ''מבדילים'' ולא חותכים. מנחת כוהנים אינה נקמצת, לכן אין צורך להבדיל בין הקיפולים השונים. 
3. מנחת כהן משיח לא היה מקפלה.
מדובר במנחת חביתין של כהן גדול, מנחה הקרבה מידי יום בקר וערב. בגמרא מסבירים כי מנחת כהן משיח מקפלה רק לשנים ולא חוזר ומקפלה שוב. 
רבי שמעון חולק על תנא קמא וסובר: 
רבי שמעון אומר: מנחת כהנים ומנחת כהן משיח - אין בהן פתיתה מפני שאין בהן קמיצה וכל שאין בהן קמיצה אין בהן פתיתה.
לפי רבי שמעון מנחת נדבה של כהנים ומנחת חביתין (מנחת כהן משיח) אין פותתין כלל כיוון שמנחות אלו אינן נקמצות, והוא קובע כלל, כי כל מנחה שאין בה קמיצה אין לפתות אותה. רבי שמעון סובר כך, מכוח סברא הטוענת כי כל מטרת הפתיתה כדי שהכהן יוכל לקמוץ את המנחה, שהרי מנחה קשה כמו מאפה תנור או מחבת או מרחשת, אין אפשרות לקמוץ אם לא מחלק את המנחה לחלקים קטנים, זוהי שיטתו של רבי שמעון בכל התורה הסובר ''טעמא דקרא'' – מבין את ''סברת התורה וטעמה'' ומסיק מכך מסקנות הלכתיות. 
המשנה מסיימת בהלכה כללית בנושא פתיתה: וכולן פותתן כזיתים:
בתחילה המשנה למדנו כי קופל לשנים ואחר כך קופל לארבע, מרחיבה ומסבירה המשנה כי יש לקפול עד אשר החלקים יגיעו לכדי שיעור כזית, ואז יש להפסיק לקפול את המנחה. 
 

מהו המסר?

החלוקה של העיסוק והלימוד בנושא פתיתה לשתי משניות מעלה תמיהה. מדוע משנה אחת קובעת את באילו מנחות פותתים, והמשנה שלאחריה מפרטת כיצד לבצע פעולה זו, ומדוע לא איחדו את שני תתי הנושאים למשנה אחת.
התמיהה גדלה יותר לאור משנה קודמת אשר למדנו בדף ע''ד, העוסקת במתן שמן על המנחות, שם למדנו באותה משנה גם על אלו מנחות נותנים שמן, ולאחר מכן למדנו כיצד מבצעים זאת.
גם המשנה בדף הבא (ע''ו) העוסקת בפעולת ''שיפה ובעיטה'', מלמדת אותנו אלו מנחות מחויבות בפעולות אלו, וגם כיצד הן מבוצעות. אם כן, מדוע בנושא פתיתה, חילקה הגמרא את הנושא לשתי משניות, כפי שלמדנו לעיל?
לפני שננסה למצוא מסר, נעיר ונאמר כי במשניות אין חלוקת לשתיים, והכול נכתב במשנה אחת.
חיפשתי הסברים לכך ולא מצאתי (אשמח אם מישהו יאיר את עיניי). לאור זאת נוכל לומר שני דברים:
1. בהחלט ייתכן כי זו החלטה של המגיה או של עורך הגמרא, ואין אחריה עיקרון מהותי
2. המסר שלנו במקרה זה שאין לנו מסר! גם זהו מסר לפעמים. לא כל דבר בחיים אנו עושים לאחר ''חשיבה מעמיקה'' ויש הסבר וטיעון רציני העומד מאחורי החלטה שלנו. לפעמים עושים כי עושים, או לא עושים כי לא עושים.
גם זה צריך לדעת בחיים, לא לקחת כל נושא בכבדות גדולה ועמוקה. לפעמים הרצינות ''מכבידה'' ומקשה על מהלך החיים. לא נורא, אם חלק מהנושאים שאנו מבצעים, לא יהיו לאחר מחשבה והתבלטות, אלא פשוט מתוך זרימת החיים.
3. מסר חשוב נוסף: ''לא מתים מקושיות''. הייתה לנו תמיהה ולא מצאנו לא פתרונים – אנו ממשיכים לחיות ''ולא מתים מכך''.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]