הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"תיקו" ו"קמי שמיא גליא"
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
מנחות עז ע"ב
בעי רבא: תרומת לחמי תודה, חייבין עליהן מיתה וחומש או אין חייבין עליהן מיתה וחומש? כיון דאיתקש לתרומת מעשר, כתרומת מעשר דמי, או דלמא +ויקרא כ"ב+ בו +ויקרא ה'+ וחמשיתו מיעט רחמנא? מדמעת או אינה מדמעת? תיקו.
1.
רבא הציג 2 בעיות:
בעיה ראשונה: האם תרומה של לחמי תודה חייבים עליה מיתה [בידי שמים] וחומש – אם זר אכלה, או לא חייבים.
ובעיה שניה: אם תרומת לחמי תודה מדמעת או לא [אם מדמעת אזי צריך פי 100 מהתערובת כדי להתיר באכילתה].
2.
רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ט הלכה יג:
הלחם המורם מן התודה ספק תרומה הוא, לפיכך אין חייבין עליו מיתה וחומש כתרומה ואינו מדמע כתרומה.
הרמב"ם קובע שנוסח הגמרא "תיקו" לגבי 2 השאלות משמעותו "ספק".
3.
כסף משנה הלכות מעשה הקרבנות פרק ט הלכה יג:
הלחם המורם מן התודה וכו'. בפ' התודה (מנחות דף ע"ז:) בעיא דלא איפשיטא ופסק בה לקולא לענין מיתה וחומש.
ומן הדין לא היה לרבינו לכתוב פטורו ממיתה דהא מיתה בידי שמים הוא וקמי שמיא גליא ומיפשטא בעיא אלא שנגרר אחר לשון הבעיא.
ועל מ"ש ואינו מדמע כתרומה יש לתמוה דכיון דספיקא הוא ה"ל למיפסק לחומרא:
וכתב הר"י קורקוס ז"ל ואפשר שבתערובת המותר מן התודה קאמר כי שיעורה מדרבנן הוא לדעת הרב כמו שנתבאר במקומו הילכך אזלינן לקולא אבל בספק תודה ודאי דלחומרא וזהו כוונת רבינו במ"ש אינו מדמע כתרומה עכ"ל:
דברי ה"כסף משנה" חשובים:
לגבי הדין הראשון הוא אומר שהרמב"ם היה צריך לפטור בוודאות ולא לקולא - "אין חייבים עליו מיתה" - רק מחמת מספק. והסיבה משכנעת: אם חייב מיתה בידי שמים הרי הקב"ה יודע מה הפתרון ל"תיקו" והוא כבר יענישו.
3.1
ודבריו "קצת" תמוהים. הרי בי"ד של מטה הוא זה שקובע אם אדם חייב מיתה בידי שמים. ולא יתכן שאדם יתחייב עונש "רק" מפני שבשמים יודעים מה פתרון ה"בעיא דלא איפשיטא".
ראה בספר "מגדל צופים", כרך ד, עמוד שלב:
... מכיון דלא בשמים היא והלכה בבי"ד של מעלה נקבעת ע"י בי"ד שכאן למטה כמובא במחלוקת בי"ד של מעלה והקב"ה בספק אם בהרת קדמה לשער לבן או שער לבן קדם לבהרת אמר הקב"ה נשמע מה פוסקים בבי"ד למטה ואמר רבה בר נחמני טהור
וכן לגבי קידוש החודש תלוי בבי"ד למטה ומה שפוסקים אפילו שוגגין וכו' כך הדין
ומכיון שבגמרא נשארה שאלה זו בתיקו לא שייך לומר קמי שמיא גליא...
3.2
בני דוד הלכות מעשה הקרבנות פרק ט:
[יג] המורם מתודה וכו'. הקשה מרן בכ"מ דקמי שמיא גליא וכו' ודוק דנ"מ למלקות ועיין בפי' הר"ש ז"ל פ"ב דבכורים שכתב דהיכא דנסתפקו חכמים בב"ד אם חייב מיתה בידי שמים אין מענישים אותו למעלה אף על גב דקמי שמיא גליא (וע"ש בס' תי"ט):
מהדורא אחרת
כאמור לעיל בסעיף 3.1
בכל מקום דאמרי' הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת למנ"מ דבין הכי ובין הכי לוקה דקמי שמיא גליא כהא דכתב מרן בכאן. (עיין מ"ש הרב המחבר ז"ל בפ' מה' נ"מ):
3.2.1
והוא מציין לתוס' יו"ט:
תוספות יום טוב מסכת ביכורים פרק ב:
[ואין חייבין עליו כרת - פי' הר"ב להביא חטאת וכו'. כלומר דאילו כרת גופיה הא קמי שמיא גליא. אבל הרמב"ם והר"ש לא כתבו כן אלא פירשו דלמא חיה הוא ונראה לי טעמם דהא מכל מקום בספק אכלו ולפיכך אף על פי שהוא מזיד אין עונשו כרת]:
מכך שהוא מוצא נפקא מינה גם בדיני אדם משמע כ"כסף משנה" שלגבי עונש של "מיתה בידי שמים" כן תקף הכלל של "קמי שמיא גליא".
3.3
דרך המלך (רפפורט) הלכות שבת פרק יג:
... וקצת נראה לומר דסברת הה"מ שכיון שאין בידינו להעניש אלא בראי' ברורה מש"ה אף שלא נתברר אצלינו ההלכה ואפשר שכלפי שמיא גליא דהלכה כלישנא קמא דחייב כרת מ"מ גם בשמים פוסקים דפטור ע"ד שאמרו לא בשמים הוא ועש"ס ר"ה (דף ח') דאמרינן כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב מלמד שאין ב"ד שלמעלה נכנסין לדין אא"כ קידשו ב"ד את החודש ועש"ס ר"ה (דף כ"ה) דדרשינן אתם אפי' שוגגין ואפי' מזידין ואפי' מוטעין היינו אפי' טעו ב"ד ועשו חודש שלא בזמנו הדין שקידושם קדוש ואף בשמים נתקדש החודש.
ועי' ש"ך יו"ד סי' קפ"ט סקי"ג, מש"ה כיון דב"ד של מטה אין בידם לענוש אלא בראיה ברורה ופטור מסקילה או ממלקות היכי שיש ספק לנו מש"ה בעצם פטור אף בד"ש
כלעיל בסעיף 3.1+3.2
3.3.1
ואף שלכאורה יש מקום לחלק בין חיובי שבת שיש חיוב סקילה ג"כ ונופל הספק בב"ד שלמטה אז שייך לומר דכיון דאין ב"ד שלמטה עושין החיוב שלהם שחשוב שנפסק הדין שאין עליו חיוב סקילה וכמו כן גם בשמים פוסקין הדין דפטור מכרת,
אבל בתרומה שאין כאן שום חיוב בב"ד שלמטה רק בחיוב של שמים י"ל כיון דאין הכרעה מב"ד של מטה שוב י"ל דכלפי שמיא גליא אי חייב או לא, מ"מ יש לדון בזה.
נסיון להבחין בין עונש ששנקבע גם בידי אדם לבין עונש שכולו "בידי שמים"
3.3.2
שוב האיר ד' את עיני ומצאתי בספר בני דוד פ"ט מהל' מעה"ק שהביא דברי מרן הכ"מ שם דכלפי שמיא גליא, וכתב ועי' בפי' הר"ש ז"ל בפ"ב דבכורים שכ' דהיכי שנסתפקו חכמים בב"ד אי חייב מיתה בד"ש אין מענשין אותו למעלה אף על גב דכלפי שמיא גליא ע"ש. וזה עולה כדברינו, ונהניתי שכוונתי לדעתו הגדולה,
דוחה את האמור בסעיף 3.3.1 על סמך האמור לעיל בסעיף 3.2
3.4
משמע לכאורה גם מה"כסף משנה" וגם מפרשנים אחרים - שמסבירים שיש בדין סוגייתנו גם נפקא מינה בידי אדם - שבאמת אין לבי"ד של מטה להכריע אם חייב בעונש בידי שמים!
3.5
ויש לציין גם את הערת ה"כסף משנה" "אלא שנגרר אחר לשון הבעיא", כלומר, שהרמב"ם לא דייק בלשונו?!
4.
ולגבי הדין השני ברמב"ם שואל ה"כסף משנה": הרי מדובר בדין תורה, ומדוע הרמב"ם מיקל והרי בספק דאורייתא – לחומרא. ולכן הוא מביא את דברי הר"י קורקוס, שהרמב"ם מדבר על דין שהוא מדרבנן.
5.
הערות:
5.1:
הרמב"ם יובן – בשני דיניו – רק אם נאמר שמשמעות הביטוי "תיקו" בגמרא הוא, שחכמים קבעו בוודאות שיש להקל [ולא כאמור בסעיף 2]. ואילו כשלא כתוב "תיקו", אזי זו "בעיה דלא איפשיטא". אמנם לא משמע כך מלשון הרמב"ם "ספק תרומה הוא".
5.2
ואולי ניתן לומר, ש"ספק תרומה הוא" זהו גדר חדש שקבעו חכמים [ולא כאמור בסעיף 2]. לא מדובר בספק בגלל שהפוסקים לא יודעים כיצד להכריע. הביטוי "ספק תרומה" מלמד, שזהו גדר חדש. ועל "ספק תרומה" [מסוג כזה] אין עונש מיתה ולא מדמע.
5.3
ובכלל, לפי השיטות ש"ספק דאורייתא – לחומרא" רק מדרבנן, הרי שזה לא שייך במיתה [אפילו אם מדובר "רק" במיתה בידי שמים].
