הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
שמואל ורב הונא הלכה כמי?
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
מנחות עו ע"א-ע"ב
חוץ מלחמי תודה ונזירות שהן באות עשר עשר. לחמי תודה בהדיא כתיב בהו, נזירות, דאמר מר: שלמיו - לרבות שלמי נזיר. אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: לחמי תודה שאפאן ארבע חלות - יצא. והא בעינן ארבעים! למצוה. והא בעי אפרושי תרומה מינייהו! וכי תימא דמפריש מכל חדא וחדא, אחד אמר רחמנא - שלא יטול פרוס! דאפרשינהו בלישה.
מיתיבי: כל המנחות שריבה במדת חלתן או שמיעט במדת חלתן - כשרות, חוץ מלחם הפנים וחביתי כ"ג ולחמי תודה ונזירות! הוא
דאמר כי האי תנא, דתניא: כל המנחות שריבה במדת חלתן או שמיעט במדת חלתן - כשרות, חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול; ויש אומרים: אף לחמי תודה ונזירות.
אמר רב הונא: מנחת מאפה שאפה חלה אחת - יצא; מאי טעמא? (מצות) מצת כתיב. מתקיף לה רב פפא: טעמא דכתיב מצת, הא כתיב מצות לא, והא גבי לחמי תודה דכתיב מצות, ואמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: לחמי תודה שאפאן ארבע חלות - יצא! ההיא פליגא.
1.
הגמרא מציגה מחלוקת בין שמואל לרב הונא.
2.
רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ט הלכה כב:
ולחמי תודה שאפה אותן ארבע חלות יצא לא נאמר ארבעים אלא למצוה, והוא שיפריש החלה שלהן אחת מכל קרבן כשהן בצק, שאין מפרישין פרוסה שנאמר אחד מכל קרבן שלא יטול פרוס.
3.
כסף משנה הלכות מעשה הקרבנות פרק ט
ולחמי תודה שאפה אותן ארבע חלות יצא. מימרא דשמואל בסוף אלו מנחות דף ע"ו) ואע"ג דאמרינן התם דרב הונא פליג פסק רבינו כשמואל. ומ"ש והוא שיפריש החלה שלהן אחת מכל קרבן כשהם בצק. שם. ומ"ש שאין מפרישין פרוסה וכו'. משנה בפ' התודה (מנחות דף ע"ז:)
ה"כסף משנה" מסביר שהרמב"ם פסק כשמואל נגד רב הונא. לכאורה משמע מדבריו שעל פי הכללים צריך היה לפסוק כרב הונא [שהיה מאוחר לשמואל בדור אחד]. והוא לא מסביר מדוע הרמב"ם פסק כשמואל.
4.
ונראה לומר: באמצע הסוגיה הגמרא מקשה על שמואל ומיישבת, ששמואל סובר כתנא בברייתא. הגמרא מנסחת זאת "הוא דאמר כי היא תנא".
4.1
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תז
מתניתין דלא כי האי תנא, כל היכא דקאמר הכי קאי במסקנא מדלא קאמר לימא מתני' דלא כי האי תנא, קרבן נתנאל ריש פרק אלו מגלחין לדעת התוספות:
ניתן אולי להסיק מדברי ה"יד מלאכי" שהביטוי "סבר כי האי תנא" מלמד שעורך הגמרא מכריע כאותו אמורא שסובר כאותו תנא.
לכן הרמב"ם פסק כשמואל.
5.
וראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קסט, שהיה צריך לפסוק כרב הונא כי רב הונא היה רבו של שמואל ומסתמך על תוס' במסכת גיטין.
5.1
המקור - תוספות מסכת גיטין דף יא עמוד ב:
ושמואל שהיה רבו של רב יהודה היה צריך לו לרב הונא כדאמר בריש פירקין (דף ה.) בעא מיניה שמואל מרב הונא ב' שהביאו גט כו' ובחולין פ"ק (דף יג.) בעא מיניה שמואל מרב הונא מניין למתעסק בקדשים כו'.
משמע מתוס' שרב הונא קדם לשמואל והיה רבו, ולא כאמור לעיל בסעיף 3, ולכן הרמב"ם פסק כשמואל שהיה "בתראי" לעומת רב הונא.
5.2
אמנם, ראה ב"מנחת יהודה", על גיטין דף ה, שמסביר, ששמואל הוא זה שהיה רבו של רב הונא ולא להיפך, וכוונת הגמרא [גיטין דף ה] בביטוי "דבעא מינה שמואל מרב הונא" – לא כתלמיד לפני רבו, אלא להיפך, שמואל – רבו – רצה לבחון את תלמידו – רב הונא.
5.2.1
יוצא מדבריו לכאורה, שאין להסיק מכך שחכם שואל מחכם אחר מי הוא הרב ומי הוא התלמיד.
6.
וכן מובא שהלכה כשמואל נגד רב הונא - כי שמואל היה רבו - בתשובות הגאונים, ראה "אנציקלופדיה תלמודית", כרך ט, טור שיז:
שמואל ורב הונא, הלכה כשמואל, שהוא רבו125
125. תשו' גאון בס' העתים עמ' 49; כס"מ מעה"ק פי"ט הכ"ג.
לא כמשתמע מה"כסף משנה" - לעיל בסעיף 3.
7.
וב"ילקוט ביאורים", עמוד קסט, ובהערה יא, מביא עוד הסברים מדוע הלכה כשמואל. כנראה שהסברים אלה מניחים כדברי ה"כסף משנה" - לעיל בסעיף 3 - שנראה, שהלכה היתה צריכה להיות כרב הונא.
8.
הסבר א: יש הוכחה מסוגיות אחרות - נדה דף כו - כדברי שמואל. נראה, שמדובר על התבססות על הכלל שהלכה כחכם ש"סוגיה כווותיה", דהיינו שאם סוגיה מסויימת [לא הסוגיה העיקרית שדנה בנושא] מתייחסת לדברי אותו חכם כדבר מוסכם הרי שהלכהה כמותו [כנראה שזוהי הכרעת עורך הגמרא].
8.1
הסבר ב: מכך שהגמרא בסוגייתנו מנסה ליישב את דברי שמואל כתנא קמא בברייתא [לעיל בסעיף 4] הרי הלכה כמותו. וזה על פי הכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה" [גם כאן כנראה שזוהי הכרעת עורך הגמרא].
