שיעורים בהגדות חז"ל / הרב חנוך גבהרד
יהודה וראובן הערבים
כאשר הלווה מציג ערב, מסכים המלווה לתת את הממון, מדוע? כי אם לא יהיה ללווה לשלם, הוא יכול לפנות אל הערב, והלה אינו יוכל להתחמק בטענה: "לא קבלתי מאומה, ומדוע שאשלם"? כי הוא משועבד להלוואה.
מנין שעל ידי אמירה בלבד אפשר להשתעבד? הרי צריך לעשות קניין! והערב לא עשה!
כאשר יהודה ביקש מיעקב להוריד את בנימין מצריימה, הוא אמר: "אנכי אערבנו מידי תבקשנו" (בראשית מג/ט). בלי שטר ובלי קניין! הרי שיש לפנות אל הערב ולבקש ממנו למלא את החסר.
אמנם אצל יהודה היתה זו קבלנות! שכאילו קיבל את בקשתו ביד, ככתוב בדברי ראובן אל יעקב אביו: "תנה אותו על ידי, ואני אשיבנו" (בראשית מב/לז). כך ראובן וכך יהודה, בקשו את בנימין לעצמם, והבטיחו להחזירו, אלא שיהודה השתמש בלשון "ערב", אף על פי שבאמת זו אינה ערבות במושג שאנו משתמשים בו כיום, ולכן ודאי שהוא מתחייב בהחזרה, אבל אנו דנים על החיובים של ערב שלא קיבל מאומה, ואף קניין לא עשה, ובכל זאת הוא צריך לשלם את מה שאחר לקח, ולא הוא עצמו.
אמנם שם בין כך ובין כך זו אינה ערבות רגילה. הלא יעקב חשש "פן יקראנו אסון" (בראשית מב/ד). על כך יכולים ראובן ויהודה רק להיות שותפים לצרה, מבלי לעשות מאומה. כפי שבאמת היה בסוף, שבנימין לא חזר, ולשניהם לא נותר אלא להתנצל _ "לא ידענו", "לא חשבנו". אבל המלווה אינו מעניק ללווה כסף, כדי לשמוע אחר כך דברי התנצלות מהערב!
שיעבוד הערב
את חיוביו של ערב יודעים אנו מהנאמר: "קח בגדו כי ערב זר", על תתחשב בכך שלא הוא עצמו הלווה, "ובעד [הלוואה] נכריה [שלא הוא נהנה ממנה] חבלהו" =תחבול אותו, קח ממנו משכון וכלי בית (משלי כז/יג). הרי פסוק מפורש שהערב נכנס לעובי הקורה, להתחייב לשלם את ההבטחה שלו, ואינו יכול להשתחרר בטענת-שוא שלא היה קניין, ולא היתה סמיכות דעת ושאר התחמקויות שעולות בדעתו בשעת הפירעון.
אנו טועים לחשבו שהערב לא קיבל מאומה, ובכל זאת הסכים להיות אחראי לתשלום ההלואה, אבל האמת אינה כן, הערב מקבל תשלום הוגן! המלווה אישר את הנתינה על סמך נאמנות הערב. זו אינה רק תחושת-סיפוק של גאוותנים והרגשת-דֶמֶה של מאשר עסקים, הקשורה לכבוד מדומה, שרק טיפשים רודפים אחריו. זה אינו כך! יש לערב הנאה אמיתית של מעמד בעל-ערך, אפשרות למצוא משרה נכבדה, שידוכים טובים, קשרים, לעזור ולתקן פגמים, ושאר כל הדוגמאות הנכללות בנאמר: "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב" (קהלת ז/א). שם טוב זה משהו שרוכשים עם הזמן. כאשר פעמים אחדות יצטרך הערב לשלם מכספו הלוואה שנעשתה בגלל האמון שרוכשים בו, והוא יעשה זאת ללא אומר ודברים, בלי התחמקויות, אמנם לא ברור מה היה סכום ההלאווה, אבל בדרך כלל הוא קונה מעמד שערכו שווה הרבה יותר מהדולרים שהוא נאלץ להיפרד מהם, ולא רק זאת, אלא את הכבוד הוא כבר קנה, וכעבור ימים אחדים ישיב לו הלווה את הסכום בצירוף התנצלות, והוא לא יחזיר את המעמד הנכבד שרכש. הנה שהערב לא הפסיד מאומה, ורק הרוויח הרבה מאד.
אמנם ידועים גם ערבים שהפסידו את כל רכושם, אבל על דוגמאות כאלה נאמר: "החכם - עיניו בראשו" (קהלת ב/יד). מראש הוא צריך להיות ערב רק על כאלה סכומים שהוא יכול לשלם במקום הלווה.
ערבת לרעך
לא רק שהערב צריך לשלם, אלא שעליו מוטל חוב כבד יותר מאשר על הלווה! היורדים לנכסי הערב, אינם צריכים להתחשב בו, כפי שהם צריכים להתחשב בלווה, שאין לו לשלם. כך כתב שלמה המלך: "בני, אם ערבת לרעך", שקיבלת על עצמך להיות ערב, ועל פי המלצתך נתן המלווה ללווה, ובכך "תקעת לזר כפיך, נוקשת" =חפרת לעצמך מוקש "באמרי פיך" =על ידי דבורך. עתה רצונך להחלץ מהמלכודת שנכנסת אליה בגלל דיבורים מיותרים. על כך מייעץ שלמה המלך בחכמתו: "עשה זאת אפוא בני והנצל" - שקיבלת על עצמך ערבות: "כי באת בכף רעך", הפיתרון הוא: "לך התרפס" =תפרע את החוב (משלי ו/א). אם תביעת ממון יש לו בידך, אפילו שלא אתה בעצמך קיבלת את אותו ממון, "התר" =פתח לו את פסת יד, כלומר: פרע את חובך, ואחר כך נסה להוציא חזרה את הממון מהלווה (בנושא 'ערב' הרחיבה הגמרא ביבמות קט/ב).
אם הקורא ישאל "פשיטא"! התשובה היא שעל הערב להזדרז להחזיר את החוב. אם הוא ינסה להתעכב בתירוצים ובמשיכת זמן, קיים סיכון שבנתיים הוא יכשל בערבות נוספת, מתוך אותה תקווה שלבסוף הוא אינו צריך לשלם. אבל אם יזדרז לשם חוב בלתי פרוע של הלווה. אם זה אינו סכום פעוט, סביר להניח שלא כל כך מהר הוא יסכים להיות שוב ערב. על כן אומר לו שלמה המלך: המחיר שתשלם מיד, יהיה בשבילך נכס נכבד לכל החיים, הזדרז לשלמו! לימים יכנו זאת בפתגם עממי: "רֶעבֶּע גֶּעלְטְ".
הרבה עליו רעים
אם הנזק אינו בענייני רכוש, ואין ביניכם חוב ממוני, אלא הקנטת בדיבורים, או ביישת, עליך לדאוג שהנפגע ימחול לך בלב שלם, לשם כך עליך להשקיע מאמצים שערכם עולה אלף מונים מהמחיר הטפשי של המילה האומללה שנפלטה מפיך.
תחילה נסה לפייסו ולהפציר בו שימחול לך בלב שלם. אך אם הנפגע אינו רוצה למחול לך, עדיין ישנה דרך לפייס את הנפגע, דרך זו רמוזה במה ששינה שלמה המלך את המילים, תחילה אמר: "בכף רעך" בלשון יחיד, ואחר כך אמר: "ורהב רעיך" בלשון רבים. מכאן יש להסיק שכדי לפייס את חברך, "הרבה עליו רעים" =שלח אליו ידידים רבים לבקש ממנו שימחול לך. כל משלחת צריכה לדבר בשפה אחרת ולהביא מתנות מסוג אחר ובמחיר אחר. שאם לא כן זה אינו נחשב כ"משלחות", אלא כהעתקה טיפשית של אותה משלחת בלתי מוצלחת.
מסתבר שבדרך זו של משלחות פיוס, רבים הם הסיכוים לקבל מחילה בלב שלם. כפי שכתב במשנה ברורה: נכון שילך בעצמו אליו, ולא ישלח תחילה אמצעי [=מתווך, כדי] שירצה לקבל פיוסים. אך אם קשה עליו לילך בעצמו תחילה, או שיודע שיותר קרוב הפיוס על ידי איש אמצעי שיתווך ביניהם, יכול לעשות על ידי אמצעי, ואז רבים הסיכויים לפיוס, כפי שנאמר: הרבה עליו רעים" (או"ח תרו/ב). באופן עקרוני לא שייך בעולם שלא ניתן יהיה לרצות, אלא שצריך גם מורה הוראה לקבוע, את גובה המחיר שהמפייס צריך להשקיע. בספרנו שב"ח על יומא (דף פז/א) מבואר כמה משלחות יש לשגר וכמה אנשים בכל משלחת).
