סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 

הקושי בעלייה והזהירות מירידה / רפי זברגר

מנחות סט ע''א-ע"ב

 

הקדמה

המשנה בדף הקודמת קבעה כי העומר היה מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש. כלומר, הקרבת העומר התירה לאכול מן התבואה החדשה לכל אדם, ושתי הלחם התירו להקריב מנחות מן התבואה החדשה בבית המקדש. 
על כך שאל בגמרא רמי בר חמא: שתי הלחם מהו שיתירו שלא כסדרן? והגמרא מיד הסבירה את שאלתו: 
כגון דזרעינהו בין העומר לשתי הלחם, וחליף עלייהו שתי הלחם ועומר, מאי? כסדרן שריין, שלא כסדרן לא שריין, או דלמא שלא כסדרן נמי שריין? 

במקרה וזרעו תבואה בין פסח לשבועות והתבואה השרישה לפני שבועות. במקרה זה סדר הזמנים העובר על תבואה זו הוא הפוך: קודם שתי הלחם של שנה זו, ולאחר מכן עומר של שנה הבאה. השאלה היא: האם יהיה מותר להקריב בבית המקדש מתבואה זו לאחר העומר של שנה הבאה, כיוון שעברו עליה שני המועדים שבועות ופסח, למרות שהן ''לא כסדרן'', או שמא נאמר כי צריך להמתין לשבועות של שנה הבאה, כדי שהתבואה תעבור את שני המועדים כסדרן, בתחילה עומר המוקרב בפסח, ולאחר מכן שתי הלחם המוקרבים בשבועות? הגמרא הביאה מספר תשובות לשאלת רמי בר חמא ודנה עליהם. בהמשך הגמרא הביאה עוד מספר שאלות של רמי בר חמא, אנו נתמקד במאמר זה בשאלה אחת המובאת בדף שלנו.
 

הנושא

בעי רמי בר חמא: פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי, מהו?
מדובר בפיל אשר בלע סל, העשוי מענפי הדקל. סל זה מוגדר ככלי המקבל טומאה, שכן ''נגמרה מלאכתו''. 
הגמרא מנסה להסביר את השאלה: למאי, אילימא למבטל טומאתה? 
מנסה הגמרא לומר, אולי שאלת רמי בר חמא, האם לאחר שהפיל בלע אותו בטל ממנו ''שם כלי'' והוא כבר אינו מקבל טומאה, בדומה לכלי שנשבר. וזאת כיוון שהפיל הרי הוציא את הסל כמות שהוא דרך ''בית הרעי'', ובמעשה זה גרם לסל להיות ''נמאס'', שכן אף אדם לא ירצה להשתמש בכלי זה שעבר את כל מערכת העיכול של הפיל. 
אם כן, שואלת הגמרא: אולי נאמר שפעולת ''המאסת הכלי'' מבטלת דין כלי מלקבל טומאה, כשם ששבירת כלי מבטלת אותו מלקבל טומאה?
דוחה הגמרא על פי משנה שלמדנו במסכת כלים (כ''ה, י''ט): 
כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה.
כדי לגרום לכלי להיות ''מקבל טומאה'' מספיקה מחשבה של האדם העושה אותה להפוך אותה לכלי. רש''י מביא דוגמא לכך: עור אשר עומדים לעשות ממנו נעליים, אינו מקבל טומאה עד אשר יעשו מהעור נעליים. אך אם בעל העור חשב להשתמש בעור זה כשולחן, הרי במחשבתו הפך את העור להיות כלי לקבל טומאה. כלומר, להפוך דבר להיות כלי מספיקה מחשבה של האדם. לעומת זאת, אם דבר מסוים היה כבר כלי, כדי להוציא אותו מדין כלי, יש לעשות מעשה, כמו שבירת הכלי וכדו', רק על ידי פעולה ממשית כזאת ניתן להוציא מלהיות כלי. 
אם כן, שואלת הגמרא, במקרה שלנו הסל אמנם עבר את כל מערכת העיכול של הפיל, אך לא נשתנה ויצא מגוף הפיל כמו שנכנס. אם כן, אין כאן מעשה, ולכן לא ייתכן שדבר זו יוציא אותו מידי כלי!
לאור דחייה זו של הגמרא, מנסים להעמיד את שאלת רמי בר חמא באופן אחר:
דבלע הוצין ועבדינהו כפיפה מצרית. מי הוה עיכול, הוה ליה ככלי גללים ככלי אדמה ואין מקבלין טומאה, דאמר מר: כלי אבנים וכלי גללים וכלי אדמה אין מקבלין טומאה, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, או דלמא לא הוי עיכול.
הגמרא מעמידה את השאלה במקרה שהפיל אכל ''הוצין'' (ענפי דקל) ובתוך בטנו הפכו ההוצין להיות ''כפיפה מצרית'' (סל), מציאות קצת קשה להבנה. 
בכל אופן ספקו של רמי בר חמא לאור העמדה זו, האם העובדה שהוצין אלו עברו את מערכת העיכול של הפיל, הפכו להיות ''כלי גללים'' ואז אינם מטמאים, כפי שלמדנו במקום אחר, או שמא לא נקרא לפעולה זו עיכול, וממילא אינם ''כלי גללים'' והם מטמאים (שהרי נהפכו להיות כלי). הגמרא ממשיכה לדון בכך, אנו מקוצר היריעה לא נרחיב בכך. 
 

מהו המסר?

למדנו היום את הכלל הידוע בהלכות ''הכשר לקבל טומאה'', כי הכלים מוכשרים לקבל טומאה כבר ע''י מחשבה, אך אינם עולים מידי טומאה אלא רק בשינוי מעשה.
משמעות כלל זה: כדי ''להוריד חפץ'' להיות מסוגל לקבל טומאה, שזו ''דבר שלילי'', מספיקה ''פעולה קלה'' כמו מחשבה, וכבר החפץ הופך להיות כלי ומוכשר לקבל טומאה. אך להחזיר את המצב לקדמותו, להפוך אותו בחזרה לחפץ שאינו כלי, ואז אינו מקבל טומאה (''דבר חיובי'' מבחינת הטומאה) צריך ''פעולה חזקה'' של מעשה, ולא מספיקה מחשבה בלבד.
נוכל ללמוד מכלל זה מסר מאוד חשוב ומעניין לחיים: כדי להרוס, להוריד, לרדת ברמה ובחשיבות, מספיקה ''פעולה קלה'' וכבר האדם יורד מגדולתו ומחשיבותו. אך כדי לעלות, לכבוש, להשיג דברים יש לעשות מאמצים גדולים מאוד, והרבה עשייה ופעולה עד אשר מגיעים למטרה הנכספת.
נלמד מכך כי יש לעמול קשה בחיים על מנת להתרומם, להשתפר, לעלות ולהשיג דברים. ומנגד יש להיזהר מאוד, כאשר אדם נמצא ברמה זו או אחרת, מלעשות פעולות, אפילו פשוטות ו''קלות'' אשר עלולות לדרדר אותו מטה במהירות עצומה.
הכלים יורדין לידי טומאתן כבר במחשבה, ואין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר