שיעורים בהגדות חז"ל / הרב חנוך גבהרד
שנת פלוני ארכן
שטר צריך לשאת תאריך! בעל השטר אמור להציג אותו לפרעון, ואם ללווה לא יהיה לשלם, יקח בעל השטר קרקע. אפילו אם הלווה מכר את הקרקע, יכול בעל השטר להוציא את הקרקע מידי הקונה, בתנאי שהקנייה נעשתה אחר ההלוואה, כי אז משועבדים כל נכסי הלווה להלוואה. אם לא כתוב בשטר תאריך, לא נוכל לדעת איזה קרקעות זכאי המלווה לקחת, ואם התאריך מעורפל, יוכל תמיד הלווה לדחות את המלווה לאפשרות הכי מאוחרת שניתן להבין מתוך הכתוב.
בזמנם כתבו תאריך למלכותו של המלך הנוכחי - "בשנת עשר למלכות דוד". "בשנת שבע למלכות צדקיהו".
היה שטר שהיה כתוב בו: שנת המלכות של פלוני 'ארכן'. אך לא היה כתוב אם זו היתה שנה ראשונה או עשירית לאותו מלך פלוני. כל הרואה שטר זה יחשוב שאפשר לגבות בו רק מהשנה האחרונה לאותו מלך, אבל בל נשכח שכאשר בני אדם מארגנים הלוואה בכתב, הם גם מחפשים מישהו אחראי שיכתוב להם את השטר, והמלווה אינו מזדרז להיפרד מכספו בטרם יבדוק את כל פרטי השטר. ממילא כאשר מגיע כזה שטר לידי החכמים, הם צריכים להתעמק בו. אף על פי שהוא לא יצא משערי בית הדין, אלא מאחד הדוכנים בשוק, אבל מאחר וחתימות העדים מאושרת, צריך להתייחס אליו במלוא הרצינות. לכן אנו חייבים להניח שהנאמר תחילה 'פלוני' הוא שם המלך, ו'ארכן' אינו שם של מלך בלתי ידוע, אלא מושג שהיה מקובל בזמנם, מלשון "ארך אפיים" ו'אורכה' למעשיו, זה היה תואר שהוסיפו למלך חדש בשנתו הראשונה, מעין מה שמכנים כיום "מאה ימי חסד", שהמלך זקוק להם, כדי "לנקות את האורוות", לסלק אנשי פקוטקציה, להפריד בין יועצי מזימות, לצמצם סמכויות מתככנים, ולבסס את אנשיו בכל עמדות המפתח. לכן יש לבדוק מתי עמד אותו פלוני 'ארכן' ב'ארכנותו'. עד גמר שנתו הראשונה, יכול המלווה להוציא קרקעות מהלקוחות.
ארכן בארכנותיה
על הניסוח 'ארכן' שאלו החכמים: ואולי "אריך"! =שהתארכה מלכותו, וכל מלך שזכה לשנים ארוכות של ביסוס, זכה לכזה תואר? אמר רבי אושעיא: השאלה שלך היא סברה, בעוד שרבי חנינא סיפר על עובדות ידועות למי שלומד את ההיסטוריה ואת המנהגים של אותה מדינה שממנה בא שטר זה, כך מנהגה של אומה זו, שנה ראשונה קורים לו 'ארכן' =מקבל אורכה, שנה שניה קורים לו דיגון =שתים. כפי שכיום מכנים את המחלקה הראשונה "אליפים" ואת השניה "ביתים", כך כינו את המלך בשנתו השניה כפי שאומרים את המילה שתים בלשונם, כדי ללמד זכות אל מחדלים ולצפות שעם הזמן הם ייעלמו, הכלכלה תשתפר ותבוא רווחה להמון העם.
חז"ל מציינים פרט זה, מפני שנכון לעשות כן, כדי שמלך לא ישכח את תפקידו, הוא צריך לעשות לעצמו הרבה תזכורות, והכינוי שלו על פי השנים שעברו הוא לראות מה כבר הספיק לעשות ומה עדיין לפניו.
גט מקושר
פעמים רבות נפחז קל-דעת לגרש את אשתו, לא בגלל סיבה אמיתית, אלא בגלל רגע של חולשה ואיבוד עשתונות, ואם תהיה לו אפשרות להשיג גט, וגם סכום הכתובה מצוי בידיו, הוא לא יחשוב פעמיים, אלא יכשל בטעות גדולה, שלא בקלות יצליח לתקן אותה אחר כך (כתובות פב/ב). בגלל טעות קלה מתפרץ הכעסן בטענה: "עכשיו הראתה האשה את פרצופה האמיתי"! זהו שקר גמור, כי פרצופה האמיתי היו שלושים שנות הנישואין המאושרים, ואילו עכשיו לא היתה זו אלא טעות מצערת.
כדי למנוע כאלה כשלונות, הערימו החכמים קשיים בכתיבת הגט, כדי שהבעל הפזיז יספיק להרגע עד שהגט יהיה מוכן.
אחד הקשיים הוא לעשותו 'מקושר', העשוי קפלים קפלים - אחד פנימה ואחד החוצה, את כל הנוסח כותבים שורה כן ושורה לא, ואחר הקיפול יכול להראות הגט כדף נקי, כשכל הכתיבה מתחבאת בין הקפלים, וכן אפשר לעשות שהגט ייראה כתוב רציף, וכל השורות הריקות תסתתרנה בין הקפלים. אבל אם הסופר יעשה טעות וישאיר שתי שורות ריקות זו על-יד זו, או שיכתוב שתי שורות רצופות, תיראה הטעות בשעת הקיפול, שלפתע יהיה שינוי ברצף של הגט.
גט דו-פרצופי זה, כתיבתו וקיפולו הוא די זמן לגלות שגם אנו דו-פרצופיים, ועלינו להתנהג עם עצמינו בהתאם.
לא אני כתבתי את הגט
גט מקשר בא לפני רבי, שלא ידע על פרטים עקרונים הנחבאים בין הקפלים, בגלל ששורות הכתיבה לא היו סימטריות.
רבי ראה את הגט, התפלא ושאל: האם אין זמן בזה? הרי גט ללא תאריך אינו כשר! אמר לו רבי שמעון: שמא בין קשריו הוא מובלע? התיר אותו וראה תאריך. אחר כך הביט רבי ברבי שמעון בהקפדה וכעס - כיצד יוצא כזה גט מטעה מבית הדין שלנו? התנצל רבי שמעון: לא אני כתבתיו, אלא יהודה חיטא!. אמר רבי לרבי שמעון: התרחק מלשון הרע כזה. די היה לך לומר: "לא אני כתבתי", ואני כבר הייתי מברר בעצמי, ניגש אל הסופר ומסביר לו כיצד לעשות.
יש בכך שלושה חידושים בדיני לשון-הרע:
א - לשון הרע על דבר אמת, גם הוא לשון הרע (באמ"ח לה"ר א').
ב - המספר לשון הרע כדי לטהר את שמו ואת תדמיתו, זה גם לשון הרע (באמ"ח לה"ר ט').
ג - המספר לשון הרע, כדי שהשומע יתקן את המעוות, אבל אפשר היה לתקן זאת גם ללא ציון שם הטועה, אסור להזכיר את שמו.
אל יספר בטובת חבירו
לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, אלא את הנצרך, ורק באזני מי שצריך לשמוע, ורק בפני אוהביו או אלה שאמורים ללמוד ממנו הנהגות טובות, אבל אין לפזר דברי שבח מיותרים, מדוע? שמתוך טובתו בא המספר והשומע לידי רעתו, כשאחר סיפור שבח יציינו: "אבל לא תמיד הוא כותב כל כך יפה". סיפורי שבח לזמן ממושך, זה כמו "למשוך אש" וכאילו שבעקבות כזה ציון לשבח מתבקשת מאליה ההערה: "אבל..." (ע"פ מהר"ל).
אבל מותר לומר דברי שבח על צדיקים, וזו מצווה מן המובחר, כאשר כל השומעים את מעלותיהם, יאהבו אותם וירצו ללכת בעקבותיהם. בכל זאת צריך להיזהר שלא לשבח יותר מדאי את מי שאינו אהוב על הכל, מפני שהשומע דברי שבח על אחד כזה, יפטיר שזו גוזמא, או אחר שישמע עליו מעשה טוב, הוא ידגיש שהוא אינו עושה כך בהתמדה, בפרט היכן שבין השומעים ישנם עוד כמה המקנאים בזה שמשבחים אותו, או מנסים להתחרות איתו בדבר-מה, הם ודאי אינם אוהבים לשמוע עליו דברי שבח, ומבלי שירגישו הם יחושו בצורך למתן את המעלות ואף להכתימן. על דוגמא כזו נאמר הפסוק: "מברך רעהו בקול גדול בבקר השכים, קללה תחשב לו" (משלי כז/יד). כי הברכה מתפרשת לפעמים באזני השומעים כנימה של ביקורת ורמז על מעשה לא טוב הדומה לאותו מעשה טוב שמספרים עליו (באמ"ח לה"ר ט'). אבל בפני אוהביו - מותר לדבר דברי שבח (אוח"צ כ"ה).
שלוש עבירות שלא ניצולין מהן
ישנן שלש עבירות שמצד אחד הן חמורות ומצד שני הן קלושות ואווריריות, עד שכמעט ולא חשים בהן, ועל כן אין אדם נצול מהם בכל יום, כי בנקל חולפת אחת כזו במחשבה.
הן חמורות בגלל שלוש סיבות:
א - בגלל שהן באמת כאלה.
ב - בגלל שגם קורי עכביש, או חוט משי-דק, כשכופלים אותו עוד ועוד, הוא הופך להיות "עבותות עגלה".
ג - דווקא בגלל קלישותן הן מצליחות להתאזרח בלב, בנפש ובתת-מודע, יותר מעבירות גדולות, והופכות להיות "בנות-בית" שמרבים להשתעשע בהן, במקום לגרש אותן.
עבירה והרהור עבירה
'עבירה' סתם בלשון חז"ל היא על יצר הנאוף וחוסר צניעות, המעבירה את החוטא מרוח טהרה לרוח טומאה ושטות (נתיב הבושה למהר"ל עמ' ר"ב). עבירה זו היא יסוד החטאים ושורש הטומאה בעולם, וממנה נגררים שאר כל הכשלונות, אף החמורים ביותר, כעבודה זרה והתכחשות לאלקים, שהרי "לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא להתיר להם עריות" (סנהדרין סג/ב).
השאלה: "מי ברא את העולם ולמה"? לא רק נדחקת לקרן זוית בגלל תאווה פחותה! אלא שנאלצים להמציא תאוריות חילופיות, המאשרות מתירנות.
כמו כן התר אחר עיניו ורודף אחר יצר הנאוף, בא לידי שפיכות דמים (חינוך ל"ה, האמונות והדעות לרס"ג ג/ב).
התורה הדגישה: "ולא תתורו - - - ואחרי עיניכם" (במדבר טו/לט), כי לא רק החוטא בפועל, הורס את מערכת חייו, משפחתו, פרנסתו וכבודו, אלא גם בהרהורי זימה ובראיית דברים אלה טמון כח הרס נורא, השוחק את אישיות ומנתק ממערכת חיים בריאה ונורמלית, מפיל עצבות ואיבוד טעם חיים טוב, אמיתי, בריא ויפה.
על כן דווקא חטאים מסוג זה נקראים בלשון חז"ל בשם הכללי: "עבירה", כי לכאורה כל העושה חטא, עוון, איסור ופשע, נקרא "עובר עבירה", מדוע דווקא דבר ערוה נקרא כך? ולא כללו בו גם גנב? שגם הוא בהחלט חוטא ועובר עבירה! אלא שאיסור זה אכן לא רק יותר חמור משאר חטאים, אלא הוא זה אשר מעביר את החוטא מדרך טובה לדרך רעה, והוא הגורם העיקרי לעבור על דבר ה'.
"עבירה"
המילה: 'עבירה', אינה מופיעה בתנ"ך, אלא החכמים קראו לה כך, היא שילוב של שני מושגים:
א - להעביר ממקום למקום או ממצב למצב, כמו: "מעביר בנו ובתו באש" (דברים יח/י).
ב - לעבור על החוק וההוראה, כמו: "למה זה אתם עוברים את פי ה', והיא לא תצלח" (במדבר יד/מא). דווקא בחוסר צניעות בחרו חז"ל להשתמש במילה 'עבירה', כי היא מעבירה את החוטא על דתו, על דעתו ועל דעת בוראו, ואכן כל ההסברים המעוותים וההשקפות הרעות אינם צצים בגלל "קושיות" כביכול על האמונה, אלא כ"תרוצים" להתחמק מהעול ומהמיגבלות החוסמים בפני המתירנות. ממילא גם שרשו של יצר עבודה זרה והשורש של שאר היצרים לעבירות, מקורם אינו ביצר הרע כללי, אלא דווקא ביצר הניאוף.
הרהורי עבירה
על החומרה הרבה של הרהור עבירה אמרו חז"ל שזה יותר קשה וחמור מעבירה בפועל (יומא כט/א). כאן מבואר שהבזקים כאלה הבאים מחוץ לתודעה פולשים אל תוכה יום יום, ומי שהצליח אתמול לנצח את היצר הרע, אל לו להשתעשע שהוא כבר גיבור ומנצח, מפני שהיום עתידה להתחיל מלחמה חדשה, וגם היום הוא לא ינצל מהמחשבות שאתמול היה צריך לדחות ולגרש מהלב.
מלחמה נגד מחשבות אלה נועדה לכשלון מראש, כי גם מחשבה על "לא לחשוב" הרי היא מחשבה. אלא אך ורק להסיט את הדעת למחשבות חיוביות בונות וערכיות.
על הדרך כיצד להצליח להתמודד עם מחשבות רעות ולסלק אותן מהתודעה, ערכנו ספר נפרד, בשם "שבח המחשבה - דרכי שליטה במחשבות והרהורים" הנספח לספרנו שב"ח על יומא (דף כט/א. כמו כן התבאר שם ההבדל בין 'הרהור' ל'מחשבה').
תפילה
הדבר הנוסף שאי-אפשר לכבוש אותו בשיטת "אחת ולתמיד", "זבנג וגמרנו", אלא נצטרך להתמודד איתו יום יום מחדש, הוא עיון תפילה, מפני שתפילה כהלכה היא נושא שמאד קשה לביצוע, אמנם כל אחד ואחד המשתדל להתפלל נכון, מכוון ברוב הפעמים את רוב התפילה, אבל כיוון שהמחשבות הן מאד אווריריות וקלילות, בנקל הן בורחות למחוזות אחרים ולנושאים שונים, ואפילו באמצע התפילה, על כן לא ניתן להינצל מזליגת המחשבה (צה"צ ר"ט).
מי שמתאמץ מאד בתפילה, אכן זוכה להחזיק מעמד בכל התפילה ובכל התפילות, בפירושי המילים, בהבנת המושגים, בתפקיד שאמור המתפלל למלא, במטרה שאמורה התפילה לפגוע וכן הלאה.
המכיר את כל הנושאים המרוממים והנכבדים הקשורים לעבודת ה' של תפילה, ודאי שהתפילות אכן תובלנה אותו למחוז חפצו - להישאר מחובר אל הרוחניות שהוא זוכה להתקשר אליה בזמן התפילה.
החסידים הראשונים היו שוהים שעה תמימה לפני כל תפילה ותפילה, כדי להתכונן כראוי "לעמוד לפני המלך".
כמו כל דבר בעולם, ככל שמתייחסים אליו יותר ברצינות ובהכנות המוקדמות, יש יותר סיכוי לנחול הצלחות.
וכשלא מתכוננים, נכונה הקביעה של בעל חובות הלבבות, האומר: "אנחנו אמנם לא נערכים, אבל היצר הרע ערוך"! מאד קל לו להביס את מי שאינו מנסה להשיב מלחמה. מי שאינו מכיר את החזית, כיצד ישיב מלחמה? מי שאפילו אינו יודע שיש מלחמה, הופך להיות מנוצח בלי כל מאמץ.
עיון תפלה
אנו זקוקים ללבן את ההגדרה "עיון תפלה", מפני שבמקום אחד אמרו חז"ל: "שלושה דברים מזכירים עוונותיו של אדם - - - ועיון תפלה" (ר"ה טז/ב), וכאן מוצאים אנו חכם שמבקש להיות מחובר לזכות שמעניק "עיון התפלה". בעוד במקום יש התייחסות חיובית אל "עיון התפילה", וזה מופיעה ברשימת הדברים ש"אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא" (שבת קכז/א). כמו כן מצאנו חכם אחד שאמר: "תעמוד לי הזכות שקיימתי עיון התפלה" (שבת קיח/ב).
העיון תפילה השלילי הוא כאשר המתפלל סומך על זכויותיו ובטוח שתפילתו תתקבל במרומים, בגלל מעשיו, שהוא סובר כי טובים המה.
במקרה כזה, בודקים בשמים אם אכן יש לו על מה לסמך, ומודדים את זכויותיו וחובותיו. אם מאזן הזכויות אכן עולה על החובות - מה-טוב, אבל הרי איש אינו יכול לבטוח בעצמו (ראה ברכות י/ב: "חזקיהו תלה בזכות עצמו"). על כן צריך לכוון בתפילה, לסמוך על הקב"ה ולבטוח בו שיעשה כטוב בעיניו (תוס' שבת קיח/ב: "עיון תפילה". וראה נתיב"ע למהר"ל א' עמ' צ"ג). המתפלל צריך להתמקד בעיון החיובי, להשכיל להפריד בין שני חלקי העיון הללו - לכוון כראוי, ולחשוב "אולי ישמע ה' תפילתי, ברחמיו הגדולים", ולא להיגרר לאשליה של "תפילתי מתקבלת" (בן איש חי א' וישלח).
אבק לשון הרע
ישנה חזית נוספת בעבודת ה', בה אין תעודת חסינות, אלא מצליחים בה פעם אחת, מצליחים בה פעם שניה, וצריך להמשיך ולהתאמץ במשך כל החיים, בלי להשאיר בלב מקום לאשליה שמאליו יהיה טוב, כי מאליו לא יהיה טוב. היא העבירה של לשון הרע, כל כך בקלות אפשר להכשל, עד כדי כך שדי ברגע קטן של חוסר תשומת לב, והנה... נפלטה מילה לא מתאימה מהפה, וכבר אי-אפשר להחזיר אותה חזרה, אלא היא כמו חץ ברזל חד הנורה מקשת המכוונת אל ליבו של קרבן תמים, שאינו יודע להיזהר ואינו יודע שצריך להיזהר.
החכמים תמהו על קביעה זו ושאלו: האם באמת אין אדם ניצל ממנה בכל יום? הלא איש טוב הרואה את כל העולם בעין טובה, ולומד את העקרונות הבסיסיים של לשון, עשוי בהחלט לעבור את המכשולות שלה בשלום!
אלא מה שנאמר שהבזקי עבירה קופצים ללא הרף אל תוך התודעה, מדובר לא בלשון הרע גמור, אלא אבק לשון הרע, מפני שכדי להכשל בכזו עבירה אין צורך לומר דבר רע, די לנגן איזה רמז, או אפילו לעשותו ללא מילים - בקריצה, ברמיזת אצבע, בעקימת-אף, ובכל דרך אחרת שהרואה ושומע מבין איזושהי ביקורת על איזשהו אדם, ולא רק זאת אלא אפילו דיבורים שאינם של ביקורת כלל, ואף לא רמז של ביקורת, אבל השומעים מפרשים זאת כביקורת, זה ודאי לא לשון הרע, אבל בהחלט אבק לשון הרע (ח"ח לה"ר ב').
האם הפתרון הוא לשתוק? התשובה האמיתית היא "כן בהחלט"! כפי שאומרים חז"ל: "מה אומנות האדם? ישים אדם עצמו כאילם" (חולין פט/א). אבל האמנות היותר גדולה היא להיות זהיר אף בכגון זה, על ידי שקילת המילים במאזני החכמה, ולא לומר מילים כאלה שהשומעים עשויים לפרש אותן שלא כרצון האומר. כמו-כן האומר לשון המשתמעת לשתי פנים, אפילו אם השומעים לא כל כך השגיחו ברמז, ולא תפסו את עוקץ הרמז של הלשון הרע, המספר עבר על אבק לשון הרע. גם הדלפת סוד נחשב כאבק לשון הרע (משכ"ח דברים כג/י), וכן המתלוצץ בדיבורים מיותרים (אורח"צ כ"ה), כך גם האומר שניתן למצוא אש אצל פלוני, או לקבל אצלו סעודה דשנה, כל אלה הם אבק לשון הרע, כי הבריות מפרשים דיבורים אלה לא נכון, או שמנצלים אותם לרעה (ערכין טז/א), ועוד דיבורים אסורים רבים. לכן בגלל ריבוי האפשרויות ועד כמה שהכשלונות הינם דקים, קבעו חז"ל כי מי שאינו זהיר ועירני, הוא לא נכשל אחד לכמה חודשים בעבירה זו, אלא "בכל יום"! אין הכוונה לעבירה אחת בודדת ביום, אלא כמספר החברים וכמות הדיבורים נכפלת העבירה עוד ועוד, בכל יום ובכל עת ובכל שעה.
גזל, עריות ואבק לשון
רובם של הכשלונות האנושיים הינם בגזל, אמנם לא באופן שפועל גזלן עז-מצח, הנוטל בכח את חפציו של הנגזל, כנאמר: "ויגזול את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו" (ש"ב כג/כא). כלומר: עמד פנים אל פנים מול המצרי - בעל החנית ולקח מידו את החנית בכח הזרוע, וחנית זו הוא נעץ בליבו. לא כולם גזלנים כאלה, אבל מתוך זילזול בממון הזולת, ניתן להיכשל מאד על כל צעד ושעל. האחד מקנח את ידיו בבגד לא שלו (ב"מ כד/א). אין הכוונה שהוא ניגב את ידיו המלוכלות בוילון או בחליפה של השני, אלא את ידיו הנקיות במגבת של השני!!
האחר משתמש ללא רשות בחפץ שאול, השלישי מרשה לעצמו לערוך חלוקה כראות עיניו, ולהקדים תור לפי אמות-מידה אישיות. הרביעי מקצר דרך ועובר על ערוגה, עוד אחד מקלקל מוצר במקרר של החנות, וכן דוגמאות לרוב שאין ממון הזולת גורם לרתיעה וייראה, כפי שהיה אצל גדולי ישראל. ישנם סיפורים לרוב על זהירותם המופלגת של גדולי ישראל בממון הזולת (ישנו ליקוט של עשרות עובדות מדהימות בספר: "הזהרו בממון חברכם").
אצל הצדיקים אין כשלון! לא בגזל ולא בעבירה אחרת, אבל אם נערוך מאזן של כל סוגי העבירות הקיימות בעולם, נגלה שגזל יקח מקום בראש (ר"י עמדין לדף קעא/א).
מיעוטם של הבריות נכשלים בעריות, בזכות חינוך נכון לצניעות מגיל צעיר, ויש חידוש בכך, מפני שהלב חומד עריות (חגיגה יא/ב), ובכל זאת אנו שמורים מכך, לא בגלל שאנחנו גיבורים, חכמים וצדיקים, אלא ההיפך! אנחנו לא גיבורים, לא חכמים ולא צדיקים, ודווקא בגלל זה אנחנו מנצחים! כי אנחנו מודעים לחולשת אנוש, ולא משתעשים באשליות. לכן לא מוכנים להתקרב, אלא נוטלים מקדמי בטיחות גבוהים. אנו יודעים כמה עלובה היא חולשתנו, מקיימם "דע את האויב", ובונים גדרות ביטחון. איש מאיתנו אינו מסתמך על כך שהוא יותר גבור מיצריו, אלא מכניס את עצמו ואת בני ביתו לתוך מסדר משמעת, שומר את עיניו, אינו מתייחד עם נשים, ואין לו סיג ושיח איתן, וכך זוכה להצליח במלחמת היצר.
הדבר הנוסף שהכל נכשלים בו על כל צעד ושעל, ואף בשגגה ובחוסר רצון, הוא באבק לשון הרע. כאן כבר לא תעזור אהבת הבריות, כי השומעים יפרשו את הדיבורים החיוביים שלו באופן שלילי, והכשלון תלוי על צוארו של המספר חסר הזהירות, על שלא גילה די אחריות למה שיקרה מאחורי גבו.
הסדר: "רובם בגזל, מיעוטם בעריות והכל בלשון הרע", אינו מקרי. אלא העריות נחשבות לעבירה חמרית לגמרי, רק מיעוט יהודי נכשל בכך. גזל מתחבר אל הנפש והרצון, ולכן יותר אנשים עלולים להתחבר לעבירה זו, ואילו לשון הרע קשור אל הנשמה ואל צורת האדם, על כן הרבה יותר קל ליפול בכזו עבירה מעודנת (מהר"ל).
