אחריות / רפי זברגר

מנחות סח ע''א

הקדמה

במשנה הקודמת סיימנו את תיאור הקרבת מנחת העומר, ועתה אנו דנים במשמעות המיוחדת הנובעת מפעולה זו.
 

הנושא

בפסוק האחרון של פרשת מנחת העומר בפרשת אמר קובעת התורה (ויקרא כ''ג, י''ד): וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם .. יש איסור לאכול מן התבואה החדשה עד הקרבת מנחת העומר. ולאור זאת קובעת משנתנו: 
משקרב העומר הותר חדש מיד. הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן.
מיד ברגע שהקריבו את העומר (למרות שעדיין לא הקריבו את קרבן העולה הצמודה לעומר (שפת אמת)), מותר כבר לאכול מן התבואה החדשה. חכמים גזרו על אנשים הגרים רחוק מירושלים, אשר לא יודעים את מועד הקרבת העומר, כי הם מותרים בתבואה החדשה רק מצהרי אותו היום. כל זאת בימים שבית המקדש היה קיים והקריבו את העומר. המשנה ממשיכה לדון מהו דין תבואה חדשה בימינו, כאשר בית המקדש בחורבנו:
משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור.
בזמן שאין בית המקדש ואין הנפת והקרבת העומר, התקין רבן יוחנן בן זכאי תקנה האוסרת אכילת תבואה חדשה כל אותו היום (ט''ז בניסן, יום הקרבת העומר), ואין היתר לאוכלו גם לא מצהרי היום. 
ניתן להבין מדברי רבן יוחנן בן זכאי כי מעיקר דין תורה היה מותר לאכול תבואה חדשה כבר מהבקר, ורק מכוח תקנתו אסור לאכול בכל אותו היום. על כך ממשיכה המשנה ומביאה את קושיית רבי יהודה: 
אמר רבי יהודה: והלא מן התורה הוא אסור, שנאמר (שם): עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.
הגמרא מסבירה את דעתו של רבי יהודה אשר הבין כי הפסוק הנ''ל מדבר בשתי תקופות היסטוריות:
1. עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם – בזמן שבית המקדש עומד על תילו, איסור תבואה חדשה תלויה בהקרבת מנחת העומר. ומשזו קרבה – הותרה תבואה חדשה. 
2. עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה – בזמן שאין בית המקדש קיים, כל אותו היום נאסר באכילת תבואת חדשה. 
לאור הבנה זו של הפסוק, שואל רבי יהודה: לאיזה צורך יש לתקן תקנה האוסרת תבואה חדשה ביום ט''ז בניסן, הרי יום זה אסור מן התורה.
מסיימת המשנה ומנמקת את הדין אשר למדנו ברישא של המשנה, ומוסכם על כולם, המתיר לאנשים הגרים בריחוק מקום מירושלים, לאכול מתבואה חדשה מחצות היום: 
מפני מה הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן? מפני שהן יודעין שאין בית דין מתעצלין בו:
אין ספק, אומרת המשנה, כי בית הדין אשר משגיחים על מעשה הכוהנים, ''דואגים'' שמנחת העומר תוקרב את הצהריים. 
אי לכך אין בעיה לאכול מתבואה חדשה מאותה העת. 
 

מהו המסר?

למדנו בסוף המשנה כי ניתן ''להסתמך'' על בית דין שאינם מתעצלים ודואגים דאגה יתירה, כי קרבן העומר יוקרב עד לצהרי היום. מכאן אנו לומדים מידת ''אחריות''. בית הדין יודעים שאנשים בכל העולם ''סומכים'' עליהם, על דאגתם לתזמון נכון של הקרבת העומר, ולכן אנו יודעים בבירור שכך אמנם יקרה בפועל.
בית דין הם שלוחי ציבור וחובה ואחריות ציבורית רובצת על כתפיהם, והם מהווים סמל ודוגמא לאדם או קבוצה אשר מוטלת עליהם אחריות. הם מכלכלים את צעדיהם בהתאם לאחריות זו, ודואגים בכל מאודם שהמשימה תבוצע במלואה בזמנה ובהלכתה.
נלמד מכאן מסר מאוד חשוב להורים, למורים, מדריכים, מעסיקים וכדו'. אם נטיל על ילד אחריות מסוימת, נסביר לו כי הוא חייב לדאוג למילוי המשימה, הרי שעצם האחריות תגרום לו לדאוג במסירות למילוי המשימה. הילד יודע ומודע את '''כובד המשא'' ומכוחה הוא פועל, ומבצע את המוטל עליו ברצינות גדולה, הרבה יותר, מאדם שלא רובצת עליו אחריות כל שהיא.
לאור תובנה זו, כדאי ורצוי מאוד להבין כי ילדים יודעים לקחת אחריות, ומשזו ניתנה להם, הם מבצעים בדרך כלל את המטלה בצורה טובה ויפה. לא לחשוב כי הילד ''קטן מידי'' ואינו יכול לשאת על עצמו אחריות, אלא ההיפך, נתינת אחריות לילד, תביא אותו לידי בגרות יותר, רצינות ויכולת לבצע מטלות.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]