תוכחות בקנים וקולחות / רפי זברגר

מנחות סו ע''א

הקדמה

לאחר שלמדנו במשנה בתחילת הפרק על מיקום השדה ממנו קוצרים שעורים למנחת העומר, אנו עוברים ללמוד במשנה בדף שלנו על אופן עשיית המצווה לאחר הקצירה. 
 

הנושא

קצרוהו ונתנוהו בקופות, הביאוהו לעזרה והיו מהבהבין אותו באור כדי לקיים בו מצות קלי - דברי רבי מאיר.
לאחר ששמו את השעורים בכלים מיוחדים הנקראים קופות, הביאו אותם לבית המקדש, לעזרה.
רבי מאיר וחכמים חולקים באיזה שלב היו חורכים אותם כדי לקיים מצוות קלייה כנאמר בספר ויקרא (ב', י''ד): וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לה', אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ, גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ., רבי מאיר אומר כי יש לקלות את השעורים בעודם שלמים עם השיבולים, לעומת חכמים הסוברים כי יש להפריד בין הגרעינים לשיבולים, ורק אחר כך לקלות את הגרעינים לבדם. להלן, שלבי עשיה לדעת חכמים, על מנת להגיע ''למצב של קליה'':
וחכמים אומרים : בקנים ובקולחות חובטין אותו כדי שלא יתמעך. נתנוהו לאבוב ואבוב היה מנוקב כדי שיהא האור שולט בכולו שטחוהו בעזרה והרוח מנשבת בו
1. מכיוון שהשעורים הנתונות בשיבולותיהן היו לחות ורכות, היו חובטין (מכים) בהם ב''קנים ובקולחות'' שהיו גם כן ''רכים ועדינים'', כדי שלא ימעכו, והקליפה לא תוסר בקלות. למרות שיותר נוח לחבוט בשעורים במקלות קשות, לא נהגו כך, כאמור, כדי שלא למעוך אותם.
2. לאחר מכן היו זורים ברוח ועל ידי כך בוררים את השעורים, כדי להפריד את הגרעינים מן המוץ (הקש שנפרד מן הגרעינים בפעולה הקודמת). פעולה זו אינה מפורטת במשנה. 
3. לאחר מכן, הכניסו את הגרעינים לתוך אבוב, כלי מיוחד לצורך קליה, שהיה מנוקב בחורים, כדי שהאש (בלשון המשנה אור) "תשלוט" בגרעינים ותכרוך אותם. 
4. לאחר הקלייה, שטחו את הגרעינים בעזרה על מנת לייבשם, כיוון שהגרעינים ''הזיעו'' בתוך האבוב, ויש צורך לייבשם. 
המשנה מוסיפה ומתארת את המשך התהליך לדעת כולם, גם לדעתו של רבי מאיר:
נתנוהו לריחים של גרוסות, והוציאו ממנו עשרון שהוא מנופה בשלש עשרה נפה.
כדי לקיים את הנאמר בפסוק לעיל גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל מתארת המשנה את הפעולות הבאות:
1. העבירו את הגרעינים ב''ריחיים של גרוסות'' – ''ריחיים גסות'' שמעבירות את הגרעינים, ומשאירות את הקליפות של הגרעינים אשר נשארו עדיין מהשלבים הקודמים. כך בעצם ניפו את הקליפות (אשר נשארו לאחר ביצוע שלב הזרייה המתוארת לעיל) והשאירו את הגרעינים בלבד. 
2. לאחר מכן, ניפו את הגרעינים בשלוש עשרה נפות, כפי שמפורט בדף ע''ו. בתחילה ניפו בנפה דקה, ואחר כך בגסה, לאחר מכן בנפה דקה אך פחות דקה מהראשונה, ולאחר מכן בגסה, אך פחות גסה מן הנפה הראשונה וכך המשיכו שלוש עשרה פעמים. 
המשנה מסיימת בדינים הנוהגים בשיירים של השעורים לאחר ביצוע הפעולות המתוארות לעיל: 
והשאר נפדה ונאכל לכל אדם, וחייב בחלה ופטור מן המעשר, רבי עקיבא מחייב בחלה ובמעשרות:
שארית הקמח נפדית מקדושתה, ומותרת באכילה לכל אדם, אך חייבים להפריש חלה, כיוון שחיוב חלה הוא משעת הפיכה לעיסה, שלב אשר יקרה כבר בהיות הקמח חולין. לגבי הפרשת מעשר יש מחלוקת בין תנא קמא לחכמים, מפורש בגמרא להלן.
 

מהו המסר?

נתמקד בשלב ראשון של חכמים המתואר לעיל, בו חבטו בשעורים עם ''קנים וקולחות'' שהיו רכות, על מנת שלא למעוך את גרעיני השעורים. כל זאת במקום ''פעולה פשוטה'' של חבטה במקלות, פעולה ''יותר טבעית'', אך כאמור מזיקה.
אם נראה פעולה זאת כמשל ל''חבטות בחיים'', הרי שנוכל ללמוד מכאן מסר מעניין.
יש מצבים בחיים, בהם אנו מבקשים ''לחבוט'' באנשים מסוימים. אם מדובר בילד אשר עשה מעשה חמור שלא ייעשה, ואנו מבקשים ללמדו ולחנכו לבל יחזור על מעשה זה, או כל מצב אחר, שאנו מבקשים להוכיח באופן משמעותי וחזק, ע''י ''חבטה'' משמעותית.
בדור שלנו, ה''חבטות'' כבר אינן ''חבטות'' פיזיות, אלא הפכו להיות תוכחות נחרצות ומשמעותיות, או ''ענישה'' כזאת או אחרת, שלפעמים אף "קשה לעיכול" יותר מן החבטה הפיזית.
כדי לא ''למעוך'' את האדם שאנו מבקשים לחבוט בו, הרי שיש לחבוט ב''כלים עדינים''. אם אמרנו שאנו מוכיחים בצורה קשה ומשמעותית, הרי שגם זאת יש לעשות ''בכלים עדינים''.
אין להוכיחו בפני קהל, דבר שיבייש אותו מאוד. אין להעליב את האדם המוכח, אלא יש לומר באופן ברור, נחרץ וברור את המסר והתוכחה, אך ללא העלבה ועלבונות מיותרים. ''חבטה'' ב''קנים וקולחות'' ולא בעצים ומקלות!


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]