סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1101

"המכניסים עומדים בצפון ופניהם לדרום והמוציאין עומדים בדרום ופניהם בצפון"

מנחות צט ע"ב

מידי שבת בשבתו היו שמים את הלחם החדש ומסלקים את הלחם הישן, והיה מתחלק לכהני המשמר, והלחם החדש היה נשאר על השולחן למשך שבוע שלם. נא' במש' שהכהנים המכניסים עומדים בצפון ופניהם לדרום, והכהנים המוציאים עומדים בדרום ופניהם בצפון, אלו מושכים ואלו מניחים וטפחו של זה כנגד טפחו של זה שנא' לחם פנים לפני תמיד. ר' יוסי אומר אפ' אלו נוטלין ואלו מניחין אף היא היתה תמיד.

נחלקו ת"ק ור' יוסי כיצד יש לסלק את לחם הפנים הישן ולעלות את החדש, נא' בתורה שיש לערוך את הלחם בצורה כזו שהלחם יהיה מונח על השולחן "לחם פנים לפני תמיד" דעתו של ת"ק שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, אסור לו לשולחן להיות אפ' בשהות קצרה ביותר בלא לחם, זו הכוונה "לחם פנים לפני תמיד" ולכן כאשר מסלקים את הלחם הישן ומניחים את החדש יש לעשות זאת בצורה כזו שכנגד כל טפח שהלחם הישן מסתלק מן השולחן מיד ממלאים את השולחן בטפח מהלחם החדש, וזו כוונת המש' אלו מושכין ואלו מניחין טפחו של זה כנגד טפחו של זה, אבל ר' יוסי סבור שגם אם יסלקו לגמרי את המערכה הישנה וישימו את החדשה, גם אז יתקיים מה שנא' לפני תמיד, ובגמ' מובאת ברייתא בשם ר' יוסי שמבאר יותר את דבריו "תניא ר' יוסי אומר אפ' סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום, אלא מה אני מקיים לפני תמיד שלא ילין שולחן בלא לחם". אסור לגרום לכך שיעבור לילה בלי שיהיה לחם על השולחן, אבל אם במשך היום סלקו את הישנה שחרית ואת החדשה שמו רק בערבית אין בכך כלום. הגמ' מוסיפה: "אמר רבא דבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ", רש"י כותב "שלא יאמר בק"ש סגי ולא ירגיל בניו לת"ת" כאשר עם הארץ ישמע דברי גמ' אלו יחשוב שאין כל צורך ללמד את הילדים תורה במשך כל היום, די להם בק"ש שחרית וערבית ולכן יש להזהר לא לומר את הדבר הזה בפני עם הארץ.

הגאון המפורסם רבי יוסף שאול נתנזון בעל שו"ת שואל ומשיב בהגהותיו "בית שאול" על המשניות מסביר בעקבות דברי גמ' אלו משנה במס' חגיגה. במש' האחרונה של מס' חגיגה נא' כך: "כיצד מעבירים על טהרת עזרה, מטבילין את הכלים שהיו במקדש ואומרים להם היזהרו שלא תגעו בשולחן ובמנורה ותטמאו". הגמ' אומרת שם במס' חגיגה שעמי הארצות בתקופת ביהמ"ק לא ידעו לשמור על עצמם מטומאות מסוימות ולכן גזרו חז"ל באופן מוחלט שעם הארץ מטמא כאילו הוא טמא ממש, אבל בשלושת הרגלים כאשר כל ישראל עולים לרגל ביטלו את הגזרה הזו ונתנו לעמי הארצות את האפשרות להיכנס לביהמ"ק כאילו אין להם שום טומאה, כאשר אותם עמי הארצות נכנסו לתוך העזרה היו מזהירים אותם אתם יכולים לגעת בכל מקום, גזרת חז"ל בטלה אמנם, אבל מבקשים מכם שבשולחן ובמנורה אל תגעו, זאת משום שברגע שנגמר החג חזרה הגזרה לתוקפה ואז היו מעבירים על טהרת העזרה, היו מטבילים את כל הכלים שהיו במקדש מחשש נגיעת טמא. בשלחן נא' "לחם פנים לפני תמיד" ובמנורה צריך תמיד לדלוק נר התמיד, לכן הזהירו אותם שלא יגעו לא בשולחן ולא במנורה, כדי שלא יצטרכו להטביל אותם ויתבטל התמיד.

שוא' האחרונים ובראשם התיו"ט, הרי אצלנו במש' במנחות מתבאר שלגבי לחם הפנים סבור רבי יוסי שאפ' אם סילק את הישנה שחרית והניח בין הערביים את החדש גם בזה מתקיים מה שנאמר לפני תמיד, ואין כוונת התורה באומרה תמיד אלא אך ורק לכך שהשולחן לא ילין ללא לחם, ואם כך לא היו צריכים לומר לאותם עמי ארצות שלא יגעו בשולחן, ניתן היה לנצל את הזמן בשבת בין שחרית לבין בין הערביים ואז לטבול את השולחן ולמרות שמדובר בשבת הרי אין שבות במקדש, מותר בשבת להטביל כלים במקדש.

עונה על כך הגאון בעל השואל ומשיב תשובה נפלאה "אמרינן שם דע"פ דברי המש' די לו לאדם שיקרא ק"ש שחרית וערבית ויקיים מה שנא' לא יסור ספר התורה הזה על פיך, ועל כך אמר רבא ודבר זה אסור לגלות בפני עם הארץ, וכמו שפרש"י שעי"ז לא ירגילו בניהם לתורה, ולפי"ז כאן א"א לומר לעמי הארצות שמותר להם לגעת בשולחן, והרי גם אותם עמי ארצות יודעים שיצטרכו אח"כ לטבול את הכלים, כיצד אפשר לטבול את השולחן אם נא' לפני תמיד, הרי"ז משום שדי לו לתמיד אם בבוקר היה הלחם הישן ובערב הלחם החדש, מתוך כך ניתן להסיק שגם בתלמוד תורה די ללמוד בבוקר ובערב, וכיון שדבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ, אסור היה לגלות לכהנים עמי הארצות את הסוד הזה, ולכן הזהירו ואמרו אל תגעו בשולחן".

ע"פ דבריו של הבית שאול ניתן אולי ליישב קוש' נוספת הגמ' במס' פסחים ק"ט: מביאה בשם רבי אמי חידוש מעניין. רב אמי אמר ש"שולחן של מקדש של פרקים הואי" השולחן היה עשוי בצורה שניתן היה לפרק אותו, מדוע סבור כך רבי אמי? מסבירה שם הגמ' נא' הרי בתורה "השולחן הטהור" מכלל דהוא טמא, ז"א יש מציאות שהשולחן טמא, ויטהרו אותו ע"י טבילה, והרי, ממשיך רבי אמי, המקווה שבעזרה אמה על אמה מידתו, מעתה אם לא שניתן לפרק את השולחן איך אפשר לטבול שולחן שאורכו אמה במקווה שאורכה אמה, מתוך כך הסיק רבי אמי שאת השולחן של המקדש ניתן היה לפרק, היו מפרקים אותו ומטבילים אותו. הגמ' אמנם דוחה זאת באומרה שבביהמ"ק היה גם ים שעשה שלמה שהיה גדול וניתן לטבול בו את השולחן. שוא' האחרונים על דברי רבי אמי בסל"ד שלו שהוא לא ידע מהים של שלמה, מדוע הוא חשב שאין אפשרות להטביל את השולחן אלא אך ורק באותה מקווה קטנה שהיתה בעזרה, כלום חסרות מקוואות גדולות בירושלים.

הגאון בעל הפנים יפות מביא תשובה מבעל הפני יהושע שלא הגיעה לידינו, בה נאמר שיש הרי דין של "לחם פנים לפני תמיד", ולכן לא ניתן היה לעשות הפסקה כה גדולה להוציא את השולחן מביהמ"ק ולהביא אותו לאחת מהמקוואות שבירושלים נאלצו למצוא מקווה בקירוב מקום כדי לקיים את מה שנא' "לחם פנים לפני תמיד".

אבל הגאון בעל הפנים יפות תמה על דברי הפני יהושע, הרי כאן בסוגיתנו מתבאר שאפ' אם סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום, ובגמ' אצלנו מתבאר שנפסקה ההלכה כרבי יוסי מדוע א"כ לא יכלו לקחת את השולחן כאשר הוא נטמא ולטבול אותו בירושלים במקוואות הגדולות.

ניתן ליישב את הקו' הזו ע"פ ההמצאה של בעל השואל ומשיב, בתוך ביהמ"ק לא היו כהנים עמי הארצות אלא אך ורק בשלושת הרגלים, ניתן היה, גם אם השולחן היה נטמא, לקחת את השולחן ולטבול אותו בתוך ביהמ"ק, אבל להוציא את השולחן החוצה ולהביא אותו לירושלים דבר שהיה מעורר סקרנות בקרב תושבי ירושלים, וסביר להניח שהיו בה כמה עמי ארצות לא ניתן, שהרי ברגע שהשולחן יובא אל מחוץ למקדש תשאל בוודאי השאלה כיצד מתקיים מה שנא' לחם פנים לפני תמיד, והתשובה תהיה שגם במה שהלחם נמצא בשחרית והוא מוחזר בין הערביים, גם בזה מתקיים מה שנא' תמיד, מה שיוביל למסקנה שביחס למה שנא' לא ימוש ספר התורה הזה מפיך גם ניתן להסתפק במה שאדם למד או קרא ק"ש שחרית וערבית, והרי רבא הזהיר אותנו שדבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ,צודק א"כ הפני יהושע שלא היתה אפשרות להוציא ולהטביל את השולחן אלא אך ורק בתוך תחום העזרה.

(האדמו"ר מטאלנא)