גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קל"ב, מדור "עלי הדף"
מסכת מנחות
דף סד ע"א
המבשל בשבת ואח"כ נזדמן לפניו חולי מסוכן - האם נתבטל איסור המלאכה למפרע?
בספר 'לימודי ה'' להגאון רבי יהודה נג'אר זצ"ל (מגדולי חכמי תוניס. נדפס בליווורנו תקמ"ח. לימוד רג) מביא שראה בכתבי קודש של אחד מגדולי חכמי תוניס, הגאון רבי שמריהו קאטאריווס זצ"ל (מחידושיו נדפסו בסוף ספר 'אברהם יגל') שהסתפק במבשל בשבת ואחר כך נזדמן לו חולה שיש בו סכנה והוצרך לתבשיל זה - האם נפטר מחיובו שנתחייב על מלאכת בישול בשבת, שהרי עתה יש היתר בדבר, או לא, כי סוף סוף לא נתכוין בבישולו לצורך חולה זה.
בתשובתו תלה אותו חכם את הנדון בהא דאיתא במכילתין (סד ע"א) במי שפרש מצודה "להעלות דגים והעלה תינוק ודגים", ונחלקו בזה האמוראים: "רבה אמר פטור ורבא אמר חייב; רבה אמר פטור - זיל בתר מעשיו, ורבא אמר חייב - זיל בתר מחשבתו", והגם שניתנה שבת לדחות בגלל התינוק מפני פיקוח נפש, סובר רבא 'זיל בתר מחשבתו' - שהיתה להעלות דגים בלבד, שהיא מלאכה אסורה, וחייב, ואילו רבה פוטר, ד'זיל בתר מעשיו', ומעשיו היו מותרים להציל את התינוק, לכן אינו חייב.
וכן דימו בגמרא מחלוקת זו לנידון אחר המופיע בגמרא: "שחט שתי חטאות של ציבור ואינו צריך אלא אחת", והיינו, שטעה השוחט ביום השבת ולא הוצרך לשחוט כי אם חטאת אחת של ציבור, ושחט את השני בשוגג, ו"נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיין", ואם היו מוצאים מיד אחרי שחיטת הראשונה שהיא כחושה בבני מעיים היו מותרים לשחוט את השניה (כי השבת נדחית גם בגלל הקרבת קרבן מן המובחר, כדמבואר בסוגיין), אולם, עתה נמצאת הראשונה כחושה רק אחרי שחיטת השניה, ובשעת שחיטת השניה עדיין לא ידעו מזה, והשחיטה היתה מלאכת איסור, רק לאחר מכן התברר הענין שהיו מותרים לשחוט את השניה, ונסתפקו בגמרא: "אמר ליה רבינא לרב אשי, נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיין מהו, בתר מחשבתו אזלינן וגברא לאיסורא קא מיכוין, או דלמא בתר מעשיו אזלינן", ודימו בגמרא שאלה זו למחלוקת רבה ורבא, כמו שאיתא: "היינו פלוגתייהו דרבה ורבא, דאיתמר, שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים חייב, להעלות דגים והעלה תינוק ודגים, רבה אמר פטור ורבא אמר חייב, רבה אמר פטור זיל בתר מעשיו, ורבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו".
והעלה החכם הנז' שהוא הדין בנידון דידן, במבשל בשבת ואח"כ נזדמן לו חולה שיש בו סכנה והוצרך לאכול התבשיל, לדעת רבה נפטר, ד'זיל בתר מעשיו', והרי התברר שמעשיו היו מותרים, ולדעת רבא חייב, ד'זיל בתר מחשבתו', וכוונתו היתה למלאכת איסור, ולא מהני מה שהיה בסופו של הענין המעשה להיתירא (ועעו"ש מה שדן בנידון זה לפי סברתו שדימה שאלתו להסוגיא שלפנינו).
אכן, בעל ה'לימודי ה' שדא נרגא בסברתו, כי בסוגייתנו מצינו נידון נוסף בשחט שתי חטאות של ציבור בשבת: "איתמר, שחט שתי חטאות של ציבור ואינו צריך אלא אחת... חייב על השניה ופטור על הראשונה, ואפילו נתכפר לו בשניה", וברש"י: "כגון שנשפך דם הראשונה לאחר שחיטת שניה, דאיכא למימר ליפטריה לגמרי משום דקמייתא ברשות שחט, אע"ג דסוף לא כפר אלא בשניה, ושניה נמי הואיל ובה כפר ליפטר עליה, אפילו הכי חייב אשניה ופטור אראשונה, דבתר שחיטה אזלינן", וכתבו התוס' (ד"ה ואפילו נתכפר): "לא דמיא לבעיא דבסמוך בתר מחשבתו אזלינן או בתר מעשיו, דהתם אם יבא אליהו ויאמר שהיא כחושה בבני מעיים היה מביא שמינה", והיינו, כי בנידון זה גם רבה מודה שחייב על השניה, ואינו דומה ל'נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיים', אשר בזה רבה פוטר מסברת 'זיל בתר מעשיו', והמעשה היה מותר, כי ב'נמצאת הראשונה כחושה', כבר היתה מציאות ההיתר קיימת, ואילו היה בא אליהו ומגלה לנו שהיא כחושה מותר היה לשחוט השניה, אולם, בנשפך הדם אחרי שחיטת השניה, הרי בשעת השחיטה עדיין היתה מלאכת איסור ממש, וגם רבה מודה שחייב על השחיטה, וכיוצא בזה הוא במבשל בשבת ועדיין לא היה לפנינו שום חולה, ורק לאחר מכן נזדמן הדבר שיש כאן חולה שיש בו סכנה, ובשעת הבישול היתה כאן מלאכה גמורה, ושפיר יתחייב גם לרבה.
והנה בעיקר נידון זה של 'נתכפר לו בשניה', שכתבו התוס', דבכה"ג גם לרבה יתחייב, משום שבשעת מעשה היתה כאן מלאכת איסור ממש, יש לדעת, שכבר תמה ה'לחם משנה' (הל' שגגות פ"ב הט"ו), מדוע לא הביא הרמב"ם דין זה, הלא לכו"ע חייבים בזה, ולא הזכיר כי אם הדין של 'נמצאת הראשונה כחושה', שפטור על השניה - כדעת רבה ד'זיל בתר מעשיו', והסתפק הלח"מ שאולי חולק הרמב"ם בדבר, וגם בכה"ג שעדיין לא נשפך הדם בשעת השחיטה - יהא פטור לדעת רבה, משום שבסופו של דבר הוצרכו לשחיטת השניה, והתברר למפרע שמותרים היו לשחטה. ולפי זה גם בענין המבשל בשבת ואח"כ הגיע המקרה של חולי שיש בו סכנה, יהא פטור לרבה, שהרי בסופו של דבר השתמש בו החולה, והתברר למפרע שמותר היה לעשות מלאכת בישול.
אמנם, ה'שפת אמת' בסוגייתנו העלה שגם לדעת הלח"מ בשיטת הרמב"ם יש לדון כלפי העובר על מלאכה בשבת ואח"כ נחלה החולה, וכלשונו: "ואין דבר זה דומה לשוחט חולין ואח"כ נחלה חולי מסוכן - דודאי חייב, דשאני הכא דהוא סבר בשעת שחיטה דנצרך לצבור, וגם האמת כן היה שנצרך לצבור, רק דלא היה מבורר עדיין", והיינו, שאין ללמוד מדין שחט שתי חטאות להיתירא, כי אם כאשר כוונתו בשעת השחיטה להיתירא, כי טעה השוחט וסבר שנצרכים לשתיהן, ואם יתברר אחרי כן שהיה היתר בכה"ג נפטר למפרע, אולם, בשעת עשיית המלאכה היתה כוונתו לאיסורא, אין ללמוד מכך שיתברר למפרע שיש כאן מלאכת היתר ויפטר (ראה 'אמרי בינה' דיני יו"ט סי' ג; 'אבי עזרי' הל' יו"ט פ"א הט"ו; קובץ 'מבקשי תורה' על יו"ט סי' כא).
