שיעורים בהגדות חז"ל / הרב חנוך גבהרד
עתיר פומבי
זהו בעל הגדות שיש לו הזדמנויות לדבר לפני ציבור, הן בחג ומועד שההמון מתאסף לבית המדרש, והן בשמחות ובבית האבל, תמיד יש לבעל ההגדה הזדמנויות להשמיע דברי חכמה, והכל מעריכים את "עושרו". הוא מוגדר כ"עשיר פומבי", כי לעיני ההמון נראה בעל ההגדה כעשיר, שהרי ההמון אוהבים אגדה, וגם תלמידי חכמים נהנים להאזין לדברי אגדה. והדורש נחשב בעיני כל כ"עשיר" כאשר מצטט דבר חכמה של פלוני, ומחבר אותה לדבר חכמה של אלמוני, וכך הוא דורש בחכמתם של האחרים, ומשליך את דבריהם מהכא להתם ומהתם להכא, מקשר אותם לפרשה ולמאורע, הנחייה לחיים, חינוך ילדים, שלום בית, ועוד אין-ספור נושאים שכל גדולי ישראל לכל אורך הדורות נתנו עליהם את הדעת, הכל יודע בעל ההגדה לצטט במקום המתאים.
בגלל חכמתם המרובה של אלה שהוא מצטט את דבריהם, הוא נחשב בעיני השומעים כחכם (בן-יהוידע).
עתיר תקוע
זה התוקע יתד בבניית בתים להשכרה, ואיש אינו יודע מי בעל הבתים הללו. כמו כן "תקוע" היא שכונה שהיו להם בורות מלאים שמן משובח (מנחות פה/ב), ולא רק שאיש לא ידע כמה שמן יש להם, אלא הם עצמם גם כן לא ידעו מה יש בתוך הבורות העמוקים והחשוכים (מנחות פה/ב).
ב"תקוע" היה הרבה שמן זית, וממילא היתה שם החכמה מצויה, והלא אמרו חז"ל: "חכמה קנית, מה חסרת". הנה עשירי תקוע המופלגים.
איש תקועה נחשב כ"עשיר", כי חכמתו נעוצה בתוך האישיות שלו, והאישיות תקועה בתוך החכמה, עד שהוא והחכמה הינם מקשה אחת (בן-יהודע).
עשיר הנחבא
זהו בעל פלפול, שאינו מצליח לסחוף את ההמון לקחת איתו חלק בחכמה שלו, אלא משתעשע בחכמה לבדו, או עם חברותא, כפי שעושה חלפן המטבעות, שמתעסק רק עם בודדים, ורק בשעה שמישהו זקוק לפרוט מטבעות, אפשר לראות לזמן קצר שיש לו שפע רב של מטבעות כסף וזהב.
עתיר כמוס
זהו זבן המודד תבואה או אופה הסופר ככרות לחם, וכן צורף ותכשיטן המוכר אבנים טובות ומרגליות, אצל כל אלה העושר כמוס, חתום וסגור, רק כשבא לקוח ומבקש לקנות, מוציאים לו את מבוקשו. כלומר: זהו בעל שמועות, היודע לצטט הלכה בזמנה, עליו נאמר: "שמחה לאיש במענה פיו, ודבר בעתו מה טוב" (משלי טו/כג. ערובין נד/א). מי שיודע לבאר נושאים קשים, ולהסביר לפי מי מתאים מאמר פלוני, בחיי היום יום חכמתו אינה באה לידי ביטוי, אבל בשעת הצורך, הוא יודע לשלוף את ההלכה המאירה, החשובה והנצרכת במקום הנכון, וכן לשחרר את כל הציבור ממבוכה, שעלולה להתרחש בגלל חוסר ידיעה, ידיעה כזו נחשבת בהחלט כאבן-חן.
הכל צריכין למארי-חיטי
הבקיאים נמשלים לבעל החיטים, שמדברי מרכלתו ניתן לאפות לחם - לבב אנוש יסעד (תהילים קד/טו). חיטים הם אוכל בסיסי ומזין, למרות שאין בהם את החריפות של תבלינים וצמחי בושם למיניהם, שיכול להעניק החריף והפלפלן, מי הוא בעל החטים? היודע לצטט את דברי הגמרא, שהיא מסכמת ומבארת את דברי המשנה. עם חיטיו ניתן לערך סעודה דשנה ומשביעה, בעוד שפלפלים חריפים הם טובים רק כתבול אחר שכבר יש לחם, בשר ושאר מאכלים בסיסים. איש אינו עורך סעודה על פלפלין. הוא הדין בתורה, אחר שיש בבית המדרש חכם היודע להציג את פסקי ההלכות ואת כלליהן, יכולים להצטרף אליו המפלפלים שייראו את גבורתם בטחינת ההרים זה בזה, כפי שיכולים לתרום בעלי הפלפלים מעט ממרכלתם, אחר שהשלחן ערוך בלחם, בשר ודגים, על זה נאמר: "טוב פלפל חריף אחד מסל מלא דלועים" (חגיגה י/א).
ימי עני - אלה בעלי תלמוד
בעל תלמוד הצריך לעמול בהבנת הדברים העמוקים, ולהתייגע בישוב הקושיות, כי אופן הלימוד בתלמוד הוא בצורת שאלות, ספקות ובירורים, וכדי להגיע למסקנה ברורה לקיום הלכה, יש צורך במאמץ רב - לברר את מקור ההלכה, החל מהכתוב בתורה, דרך ביאור המשניות, תוך כדי בירור כל הסעיפים המסתעפים, להבין כל אחד מהם - מי דומה לנושא שאותו יש לקים ומי אינו דומה, ומי שנראה כדומה, יש לבדוק אם הוא אכן דומה, ומי שאינו דומה, גם אותו יש לבדוק, האם אכן אינו דומה, והחלקים הנראים דומים, האם אכן דומים הם, כי ככל שמעיינים יותר, מגלים דברים נסתרים רבים, וכן הלאה, יותר דק ויותר עמוק, עד אין קץ. כלשון רש"י: "גמרא" הוא עיקר התורה, שממנו הוראה יוצאה. "גמרא", היינו סברת טעמי משנה ותרוצי משניות הסותרות זו את זו, וחסורי מחסרא (ברכות יא/ב).
טוב לב משתה תמיד
זה בעל משנה, באר רש"י: "משנה" - כמו שהן שנויות ואין טעמן מפורש בהן (ב"מ לג/א). הלומדים הלכה פסוקה, משננים את עיקרי ההלכות לדעת אותם, ובכך ברור להם מה עליהם לעשות וכיצד לנהוג. לימוד הנעשה בניחותא. קל ונח ללמד פיסקי הלכה בצורת "קיצור שלחן ערוך", אך תנאי עקרוני בכדי ל"אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", , הוא ללמוד את התלמוד, שהוא הבסיס ואבן הפנה לכל מורי ההלכה, כשהם ניצבים בפני שאלה מתחדשת, ועליהם להורות אותה, לא היו יודעים לעשות זאת ללא התלמוד, המנווט את הלומד במשעולי הקושיות, ומורה לו את דרכו בנתיבי הספקות ובמסלולי הסתירות, עד שמעמידו על קרקע יציבה של מסקנה ברורה, דבר שהמשננים קצורי הלכות לעולם לא יוכלו לעשות, אלא רק לקיים את מה שנאמר במפורש באותם קיצורים. ממילא מה שנאמר: "כל ימי העני רעים - אלו בעלי תלמוד", הכונה על הקושי המתמיד שלהם, כי אין אפילו נושא אחד שאפשר להבינו ללא מאמץ וללא ניתוח. על דרך משל, בספר קצורי הלכה נאמר שאסור לבשל בשבת, הלומד כלל זה בעל-פה לא אמור לדעת את כללי הבשול, כלי ראשון ושני, וקלי הבישול, שהייה, הטמנה וחזרה, חמי-האור וחמי-חמה. בספר קצור הלכה נאמר שאסור לטחון בשבת, הכל יודעים שהכונה שאין להכניס חטים לתוך אבן הריחים ולעשות מהן קמח. אבל האם מתר למרוח אבוקדו על הלחם? או לרסק ביצה במזלג? לחתוך צנון וסלק לקוביות דקות, וכן בכל נושא ונושא. כמו כן עתידים בעלי התלמוד לדעת גם נושאים שאינם כתובים במפורש, כמבואר בהמשך.
רבא אמר: איפכא!
בעלי התלמוד אמנם עמלים קשות, אך יש שכר רב לפעלם, והם המאושרים האמיתיים, כיון שאחרי העמל שלהם, הסוגיה ברורה ונהירה, והם יכולים להכריע ולפסוק בהתאם להבנתם, והתורה מאירה את ליבם וקורנת מתוך פניהם. הרי סיבת בריאת האדם בעולם היא, שאחר מלוי שנותיו תוכל נשמתו להתענג על זיו ה' בעולם הנצחי, לכן הביא הקב"ה את הנשמה לגוף, כדי שנבנה בעצמנו את הדרגה הרוחנית שאותה נקבל בעולם הגמול בזכות וביגיע-כפים ולא כצדקה וכמתנת חנם, כדי שלא יהיה לנו "נהמא דכיסופא" =לחם בושה, לחם חסד, כלומר: הרגשה של אוכל-חינם. על כן המתייגע בלימוד, כדי לדעת את טעם המצוות ואת כלליהן, מי שאינו יודע את כללי ההלכה ואת ההגיון שבה, לא רק שאינו רשאי לעשות פעולה כלשהי, אלא הוא לא יכול לעולם לדעת מה אסור ומה מותר מתוך הרשימה שהוא למד לצטט בעל-פה, שהרי היא חלקית ומורכבת הרבה יותר. מי שעבר את כל שלבי היגיעה בתורה, יודע גם כיצד להתנהג בנושאים חדשים שלא היו בזמן כתיבת המשנה, ומכריע בשאלות חדשות שהטכנולוגיה מציגה, ועליו אומר הכתוב: "יגיע כפיך כי תאכל - אשריך וטוב לך" (תהילים קכח/ב. ברכות ח/א ובמהרש"א שם). הלשון הכפולה "אשריך", ו"טוב לך", באה ללמד שזוכה לשני עולמות - העולם הזה, והעולם הבא. מפני שתלמיד חכם הקשור אל התורה, אינו צריך להמתין במשך כל חייו כדי להגיע לגן-עדן ושם לחיות חיים רוחניים, אלא בכל חייו יצוקה החרות והרוח, וכבר בעולם החומרי הוא נחשב כ"בן עולם הבא" (חולין מד/ב ובספרנו שב"ח שם). אבל בעלי המשנה הפסוקה, שלא ירדו לעמקה של הסוגיה, ופרטיה אינם נהירים להם, את חיי היום יום הפשוטים, הם מצליחים לעבור ללא תקלות, כי נושאים אקטואלים ושכיחים, שיבצו תלמידי החכמים מתוך הספרים המקצרים. אבל לעולם לא יצליחו לפסוק בדברים חדשים על פי למודם השטחי, אלא רק יודעים הם את הדברים שכתובים במפורש. אמנם אל להם להשתעשע שלפחות זאת יש בידיהם, כי גם "לדמות דבר לדבר" אין להם סמכות, וממילא בכל נושא ונושא שהם נפגשים, הם צריכים לדעת אם הוא באמת מתאים לנאמר בקיצור ההלכה, או שקיצור ההלכה מדבר על משהו קצת אחר, שכדי להחליט אם השאלה שלהם דומה או שאינה דומה לנאמר באותו ספר קיצורים, גם לזאת צריך הכרעה של תלמיד חכם ההוגה בתלמוד ובהשתלשלות ההלכה. כי עמי ארצות שרואים כלל כלשהו ולא מכירים את חוקיו, מניחים שהוא תקף גם במקומות אחרים, ולפעמים יוצאים להם דברים מצחיקים ממש. כגון הרואה באחד מספרי הכללים המקצרים את הכלל: "מגו להוציא אין אומרים". יחליט שאסור להוציא אוכל בשבת של חג סוכות, דרך סוכה שאין לה כי אם שתי מחיצות ועוד טפח, אף על פי שנאמר "מגו שזו דופן לסוכה, זו גם דופן לשבת", אך כיצד אפשר על ידי מגו זה להוציא חפצים? והלא "מגו להוציא לא אמרינן"! שטחי זה אינו יודע ש"מגו להוציא" הכוונה להוציא ממון מהמחזיק בו ולא להוציא חפצים מרשות לרשות, וכן טעויות רבות לאלפי רבבות שהבורים ועמי הארצות נכשלים בהן.
מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם
העוסק במלאכה קשה של הובלת אבנים כבדות, הוא עצוב, כיוון שעבודתו מפרכת את גופו, ואינה מביאה לו אלא פרנסה דחוקה ביותר, כי זו עבודה שכל חסר השכלה מסוגל לעשותה, ממילא יש בה הצע של עובדים רבים, כנגד מעט שצריכים לאבניהם, שהמחיר יורד עוד ועוד, עד שרק חסרי-כל יסכימו לעשות מלאכה כזו.
בּוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם
חוטב עצים יתחמם באש הבוערת באח שלו, כלומר: כל אדם חי על פי דפוסי החיים שהוא בחר לעצמו (ע"פ רש"י שם). אמנם מסיע האבנים יכול לחשב: כיצד אפסיק להסיע אותן? הרי הבנאים ממתינים להן, ואני מתפרנס מהן, הצדק אמנם איתו, אך אם יעז לנתק את המעגל שבו הוא נתון, וינסה את מזלו במלאכה אחרת, פחות קשה, יגלה שגם שם אפשר לחיות, וגם שם יש מי שמחכה לסחורה שהוא אמור לספק, והבנאים לא הפסיקו לבנות, כי את הספקת האבנים כבר תפס מישהו חסר-מלאכה.
יש המבארים: "מסיע אבנים", כדי להציב בהן מלכודת לזולת, סופו של דבר יהיה שהוא עצמו "יעצב בהם", אם בגלל שרגלו שלו בעצמו ניגפה באותה מלכודת, או רגלו של השליח שבא לבשר לו בשורה טובה, ולהביא לו מזל, פרנסה, שידוך או כל ברכה אחרת, היא נלכדה באותן מלכודות. הרעיון הוא שאת הצרות כולן מביא הרשע על עצמו במו ידיו.
וכן "בוקע עצים" כדי להפילם על אחר, הסוף יהיה - "יסכן בם" - הוא בעצמו (אלשיך). מה שאותו רעיון מובע פעמיים - פעם באבנים ופעם בעצים, כדי להדגיש שדבר זה מצוי ותמידי, ויש רק להתבונן ולראות עד כמה עיקבית היא ה"מידה כנגד מידה" בנושאים אלה (מצודות דוד).
מסיע אבנים ובוקע עצים - בעלי משנה ותלמוד
השכיחות הרבה של עובדה זו גורמת שנדרוש את הפסוק גם באפנים נוספים, ונסיק ממנו את ההבדל בין המעמיק בלימוד תורני על כל רבדיו, לבין הלומד הלכות פסוקות וקצרות, בלא שיבין כיצד הן השתלשלו ממקורן בתורה, עד שהן ניראות כפי שהן ניראות.
כלומר: "מסיע אבנים", אלו בעלי משנה, שמובילים את שמועותיהם ממקום למקום - מפי הרב אל אזניהם, ומהספר אל זכרונם, ועושים זאת בלא להבין את עומק הדברים, אלא רק לראות בהם: "אבנים" גולמיות, וחוקים יבשים חסרי טעם, לכן לא נותר להם אלא להיות עצובים על חוסר ידיעתם, חוסר הבנתם, וחוסר אפשרותם להוסיף, לגרוע, להסביר, ולחלק בין הדברים. "ובוקע עצים יסכן בם" =יתחמם באש שהוא מסיק מהם. אלו בעלי תלמוד, הלומדים את הגמרא, להם אין בולי עץ גלמי, אלא הם בוקעים, מנסרים, מגלפים, מחברים, מדביקים, ומצמידים את הדברים בהתאם לכללי לימוד התורה, כגון: קל-וחמר, וגזירה-שווה, דימוי דבר לדבר וכדומה, ולכן נקראים העמקנים: "נגרי" (ע"ז נ/ב). כי ב"נגריה" שלהם, הלא היא בית המדרש, מוציאים רהיטים מפוארים, מסוגים שונים, רבים ומגוונים, הלא הם חידושי תורה שאזן לא שמעתן מעולם. כמו כן בתלמוד מבואר לפעמים על משנה מסויימת שהיא אינה להלכה, או שהיא נאמרה במקומות מסויימים ורק למקרים בודדים וכדומה, דבר שבעלי ההלכה אינם יכולים לדעת, אלא רק מי שעמל והתאמץ לצלול במי התלמוד האדירים, יכול לדעת אותם, והוא - "בוקע עצים יסכן בם", יכול להתחמם לאור התורה, שהוא עצמו בקע ועמל בה, ולהנות ממנה באושר רוחני אמיתי.
טוב לב - שיש לו אשה טובה
מספר ימיו כפולים
מאמר זה נאמר בלשון זכר, שאם לבעל תהיה אשה רעה - לא טוב לו . אך לא נאמר כמה רע לאשה טובה בנפלה בפח ונישאה לאיש רע. לא מפני שיש הבדל בין הרע הזה לרע הזה. אלא מצוות תלמוד תורה מוטלת על האנשים ולא על הנשים, הבעלים אמורים לראות את הכתוב כאן, ולכן פנו אליהם ואמרו להם זאת בלשון זכר, אבל אילו היו פונים אל הנשים, הם היו מסגננים: זאת: "אשה שיש לה בעל רע" (הערת ר' ישראל כהן ז"ל).
כמו שכל המצוות נאמרו בלשון זכר, כשמירת שבת, איסור גניבה וכדומה, שהן כוללות גם את הנשים, הוא הדין אף כאן, שאם אשה זוכה לבעל טוב, אשריה וטוב חלקה, וינוחו הברכות על ראשה, ומספר ימיה כפולים. ואם בעל רע נפל בחיקה של אשה צדיקה, יהיו כל ימיה של אומללה זו רעים. שהרי כך הוא החשבון, "אשה טובה היא מתנה", למי? הרי אם בעלה אינו טוב, אין היא מתנה בשבילו! להיפך! עם אשה רעה הוא היה מצליח להסתדר טוב יותר, כי היא לא היתה מפריעה לו במעשיו השליליים. וכן "אשה רעה צרעת לבעלה". אך אם בעלה הוא אדם שאשה רעה מתאימה לו, היתה אשה טובה צרעת חמורה שבעתים. אותו חשבון הוא על האשה, אם היא טובה ובעלה רע, או שהיא רעה ובעלה טוב, בכל אחד משני מקרים אלה, לא יהיה לה טוב, אלא שכבר התבאר במקומות רבים שהקב"ה מזווג לאדם אשה על פי מעשיו, ככתוב: "לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים" (תהילים קכה/ג). על כן לא תיפול אשה רעה בחלקו של צדיק. זהו "זיווג הגון", אשר בו נכון וטוב אם שני בני זוג צדיקים מתחתנים ביניהם, ובדיוק באותה מידה הגון הזיווג, אם רשע ורשעית מתחתנים. כי זווג שאינו הגון הוא רשע עם צדיקה, או צדיק עם רשעית.
אסטניס
שדעתו רגישה ביותר, כל מאורע קל משבש את מהלך חייו התקין, ונגעל מכל דבר שאינו מתאים לרוחו. אין לו אפשרות להתרכז בחייו האישיים, כי על כל צעד ושעל יש לו טרדות המפריעות את מנוחת נפשו, החל בריחות שאינם נעימים לאפו, וכלה באבק המפריע לו וזבובים הרוחשים בקירבת מקומו, כמו כן מבלבלות את דעתו מחשבות שאולי אין המקום נקי דיו, והרהורי-שוא כאלה אינם נותנים לו מנוחת הדעת.
אם הוא מדביק את ה"נערווען" הללו לנושאים דתיים, הרי שצריך עין-בוחנת לגלות שאין זו יראת שמים אלא "כפיתיות"! חלק מהמקרים אפשר לתקן על ידי איזון המלחים במוח ושאר תרופות פסיכיאטריות.
ימי עני רעים - אינסטניס
כדוגמא לאיסטניס הצביעו חז"ל על מי שאין לו אלא חלוק אחד, על כן אין באפשרותו לכבסו לעתים קרובות, במשך הזמן מתרבים בו כנים ומצערים אותו, אם צער זה אינו נותן לו מנוח, ומסיר ממנו את שלוות הנפש, אדם זה חייו אינם חיים (עירובין מא/ב). אך אם צוק העיתים גורם לו להיות מחוספס, ואף על פי שוודאי היה מעדיף חלוק מכובס ונקי, אבל חסרון החלוק הזה אינו משבש את הלך מחשבתו, והוא מסוגל לשכוח את הגירויים ולהתעלם מהעיקצוצים, ולהמשיך לעסוק בתורה ובשאר צרכיו, ודאי שמצבו אינו שפיר, אך אי-אפשר לומר שחייו אינם חיים, והרי מערכת חייו זורמת בדיוק באותו האופן שהיתה זורמת אילו היה חלוקו נקי ומכובס.
טוב לב משתה תמיד", זה שדעתו יפה
אין לבו דואג מכל דבר, ואינו חושש יתר על המידה לנקיון וכדומה. יש לפעמים מקרה שאי-אפשר לבשל את הקרבן, אך הוא חייב להאכל באותו יום בו הוא נשחט. על מקרה כזה נאמר: "כהן שדעתו יפה, יאכלנו כשהוא חי" =ללא בישול (ע"ז כט/ב).
הרי שהלשון "דעתו יפה" מתאימה להאמר על מי שאינו נגעל, אינו מפונק ואינו אוכל רק מאכלים ערבים. אינו מקפיד לעלות רק על יצועים צחורים ומעומלנים, מסכים לשבת גם ללא ריפוד, ומתיר לזולתו לשבת על ידו וכדומה. לשון דומה אנו מוצאים בחז"ל: "נפש היפה" (חולין סד/ב). גם שם הכונה למי שאינו איסטניס, ואף על פי שמעדיף לאכול ביצים טריות, אך אם הזדמנה לו ביצה שאינה טריה, הוא אינו נגעל מלאכול אותה.
"כל ימי עני רעים" זה רחמני
הרחמנות היא מדה יפה וטובה, ועם ישראל השתבח בה (יבמות עט/א). אבל חייב להיות גבול לרחמים, ומי שנותן לרגשנות זו להשתלט עליו יתר על המידה, כל ימיו רעים, כי שעות רבות של כאב-לב מיותר, סובל מי ששופע רחמנות ללא גבול, ויש לו צער ועגמת-נפש על דברים שבין כך ובין כך אין לאל-ידו להושיע. כגון על כל כלב חולה, על כל ציפור מרוטת זנב או על ה"תולעת הקטנה" חסרת-הישע בשמש הקופחת, וכל זה עוד בטרם יראה חתול טורף ציפור, או כלב טורף חתול, או כל צורה אחרת של מלחמת הקיום הקיימת בטבע, וכל-שכן בראותו סבל של בני אדם, שאינו יכול להושיעם, כי גם היכן שאין לאל ידו לעזור, אין הוא מסוגל להשתחרר מההרגשה הרעה שמטרידה את מנוחתו.
אם כששומע ספורי זוועה על מגפות, מחלות, רעב, בצורת, רעידת אדמה, מלחמה וכדומה, הוא חושב כיצד אפשר לעזור לנפגעים, זו בהחלט רחמנות חיובית ונכונה. אבל בשעה שדברים מעין אלה מעיבים על המשך תיפקודו, ומעתה אין לו מנוחת הדעת, לא לטפל במסכנים, וגם לא להמשיך את מרוץ החיים השוטף, או ששומע על צרות שאירעו בעבר והסובלים כבר אינם חיים, ובכל זאת מטריד הצער שלהם את מנוחתו באופן מוגזם, כל ימיו נחשבים כרעים. כי כל סבל אינו נותן מנוח לנפשו, זמן רב ורגש מיותר הוא משקיע על דברים שאינם בתפקידו, אמרו עליו חז"ל כי חייו אינם חיים (פסחים קיג/ב).
"טוב לב משתה תמיד" זה אכזרי
אף על פי שמידה זו היא מגונה ביותר, ובגלל רוע לבם של הגבעונים הוחלט שהם אינם מזרע ישראל (יבמות עט/א). כי הם מימשו תכונה זו במקום שלילי, ורצו לקחת נקמה באנשים חפים מפשע. בעוד שתכונה זו של לב חזק אינה תכונה שלילית למי שמשכיל לנתב את האכזריות אך ורק לאפיקים הנכונים, להוקיע חוטאים ולהתנקם מרשעים.
כמו-כן דרושה מידה זו כדי להועיל בתוך הציבור, שהרי מי שרגשי רחמנות מיותרים משתלטים עליו, אינו יכול לאחוז בסכין השחיטה והמילה. גם איזמל הנתוחים ירטט בידיו, והחולה שבא להרפא, יחזר ממנו פצוע בחתכים מיותרים, ובטיפול כושל. או אב שאינו מסגל לתחוב בחזקה את אצבעותיו לתוך גרונו של ילד שנחנק בגלל שבלע גרעין, ודאי שרחמנותו אינה במקומה, ואילו היה אביר-לב ומאמץ תכונה אכזרית של פלישה כואבת לתוך הגרון, היה בידו להציל חיים.
"רחמנות" ו"אכזריות" אינן תכונות טהורות המנתקות מלב האדם וממעשיו היום-יומיים, גיבור-הרוח צריך להתגבר על רגשי הרחמים שנכמרים בקרבו למראה כל צער וכל מאורע, ולהצליח להמשיך את סדר יומו הקבוע בשלווה ובשקט, ולהדחיק את הרחמים אך ורק למקום שהוא יכול להועיל בהם באופן חיובי ונכון. כי לא על מצוות הרחמים שציווה הקב"ה את בני-האדם מדברים כאן חז"ל, אלא על העובדה, מי שחייו עוברים עליו בשקט, ללא התרגזויות וללא כאבי לב, חייו אכן טובים יותר (באר-שבע).
"כל ימי עני רעים", שדעתו קצרה
על חסר-הסבלנות תשתלט הרגזנות על כל צעד ושעל, כל דבר מקפיץ אותו, עוד בטרם יראה להיכן נושבת הרוח, ואנה פני הנושא מועדות, הוא כבר דרוך, כבר מגיב, כבר מביע דעה וכבר מתרגז. מלבד העבירה שבכעס, ומלבד הנזקים החמורים לבריאות, הוא יוצא מהשלווה, והכעסן אינו יכול לשפוט דברים בראי הנכון, על כן כל חייו וכל מעשיו של קצר-הדעת יוצאים מנקודת המוצא האפלה של הרוגז, והכעס חייב להיות שותף בהחלטותיו, והרי החלטות נחפזות המלוות בכעס, חייבות להיות מוטעות. על כן טבעי להסיק שחיי קצר הדעת הכעסן, שהאחראי על ניווטם הוא מאורעות חסרי שליטה, אינם נחשבים לחיים של פוריות ומעש, אלא שרשרת דחפים ותקריות. תחילה אחד מוביל קדימה, ועוד שנים אחורה, אחר כך עוד שנים ועוד שנים אחורה, ואף לא אחד קדימה (ראה קידושין מא/א: "רגזן - לא עלתה בידו אלא רגזנותו" ובספרנו שב"ח שם. וכן נדרים כב/א: "כעס - גהינם X2").
"טוב לב משתה תמיד" שדעתו רחבה
אינו שם-ליבו כל כך למתרחש סביבו, ויכול להשאר מרוכז בנושא שלו, גם כשסביבו מתחוללת מהומה, והוא מוקף ברעש. הוא מסוגל להרים את עיניו לעבר מקור הרעש, מחליט שהנושא מסתדר בלעדיו, ומרגע זה סילק כל קשר בין הרעש לבינו. בעל דעת רחבה זו יכול להתרכז בלמוד, גם בהיותו בדרך, גם בהיותו בין אנשים, גם כשקר או חם לו, והכסא אינו נוח ואינו יציב וגם בכל מצב, תמיד הוא מכונס בתוככי הנושאים שאותם שם לעצמו מטרה.
ניתן לראות סבים המסובים בראש שלחן משפחתי גדול, כשנכדים זאטוטים שובבים מקפצים סביב, והסב מבין שהמהומה אינה מוגזמת, לא יצאה מכלל שליטת סבתא ושאר הנשים המפטפטות בצד השני, שוקע בדברי תורה עם בניו ונכדיו הגדולים, מפליג לעולמות אחרים, עוסק בדברי חכמה, כשהרעש שסביבו הוא התחלה של ניגון הרקע אשר בגן-עדן.
שנוי ווסת תחילת חולי מעים
מאמר זה מיוחס לשמואל שהיה רופא, וקבע שלא רק מחלות מעיים נגרמות משינויים בסדר-היום. אלא מרעין בישין נוספים רבים עתידים להאחז במי שמערכת חייו אינה מסודרת ואחידה. העני שהורגל באכילת דברים זולים ומועטים, לא טוב לו לאכול פתאום מעדנים, אחת לכמה זמן, אלא אם יתעשר יתחיל לאכול מהם כל יום. אך כאשר בין סעודה דשינה לאחרת, ישנו פסק-זמן בן שבוע תמים, זהו שנוי בהרגלי האכילה, והוא דבר הגורם נזק. ממילא גם שבתותיו וחגיו של העני הם רעים. כשאז אוכל לשובע-נפשו, דבר שהוא לא יכול להרשות לעצמו כל השבוע, וכן הוא משנה את סדרי השינה שלו, ושנוי זה נותן בו את אותותיו, והוא נחלש ונהיה חולה.
דברי שמואל כאן אינם המלצה לעניים שיעלו על שלחן השבת רק פת-קיבר יבשה, עם קצת שמן-זול ומשומש, שהרי ישנה מצווה לענג את השבת, וגם העניים אינם פטורים ממצווה זו, שעל ההוצאות למענה מבטיח הקב"ה: "ליוו עלי ואני פורע" (ביצה טו/ב). על כן העני יכול להרשות לעצמו להתנהג לכבוד שבת קודש כאחד העשירים. אלא שמואל הביע את צערו על מצבם העגום של העניים, וצייר את הדוגמא של הצער גם בעיתות הרווח. אמנם צער אחר יש להם בשבת, אך לא יותר קטן משל ימות החול. כי כאבה של בטן חסרה, או של בטן יותר מדי מלאה, הוא זהה.
כיום שמדפי המזון כורעים תחת עומס-יתר, המצב הוא בדיוק להיפך!
העשיר מרשה לעצמו מאכלים מתועשים עתירי טעם ושקר, והעני שנאלץ לאכול לשובע נפשו, אינו מעמיס על עצמו עודפי מרעין בישין שאנשי הדיאטה מגדירים אותם בשמותם השליליים.
בן סירא אומר: "כל ימי עני רעים"
כדי להבין מה הפרוש: "רעים", הציג שלמה המלך את הצד המנוגד לחייו הרעים של העני, ואמר: "וטוב לב - משתה תמיד" (משלי טו/טו). מחמת האוכל, היין, השירה והאוירה הכללית, אמנם שמח העשיר, אך אחר שהתעכל האוכל, פג יינו ועברה החוויה, חשה הנפש ריקנות, יותר ממה שהיה קודם אשליית המילוי.
ההתפכחות גורמת לסבל ויסורים. השמח הסנטטי הזה מצטער גם על דברים לא נכונים, או לא מתאימים שעשה בשעה שהיה שמח ושתוי. לא כן מי שליבו טוב עליו באמת, לא בגלל סיבות חיצוניות, כמו יין, סעודה דשינה וכדומה, אלא הוא שמח בחלקו, אזי כל הנמצא בביתו דומה עליו כמשתה, והוא שרוי בשמחה אמיתית שאינה נגמרת לעולם. ההפך מכך הוא העני, שחייו הרעים - רעים באמת, ולא רק צרה זמנית מעיקה עליו לעת-עתה (ע"פ הגר"א משלי שם). גם הדברים הטובים שהוא מצליח להשיג, מפנים כלפיו עורף לרעה.
כל ימי עני רעים - אף הלילות
רעתו של העני היא תמידית ובלתי פוסקת, גם בשעה שאינו עושה מאומה, ההפסדים שלו ממשיכים לצבור תאוצה שלילית. גם בשעה שכל בני העיר נמים את שנתם, ממשיך העני לסבול ולהפסיד, והעשיר ממשיך להנות ולהרויח. כיוון שהבית של העני נמצא במקום הכי לא מתאים, הגג שלו נמצא הכי נמוך, וממילא דלף הגשמים והשפכים של כל בני העיר הזורם כלפי מטה, מתנקז אצלו יומם ולילה. המטעים והפרדסים שלו, גם הם נמצאים במקום הכי לא מתאים, במקום הכי גבוה, ואת כל האדמה והזבל שהוא מביא לכרמו, סוחפים המים והרוחות, ומביאים אותם אל כרמי שכניו שנמצאים בתחתית ההר. בעוד שאצל העשיר זה בדיוק להפך - ממטר גגו לגגים, ומעפר כרמים לכרמו.
מאמר זה ניתן להדרש כמשל על עני שאין לו אפשרות לקנות כר להניח את ראשו. ה"גג" הוא הראש, וה"כרם" היא הבטן. בדרך הטבע בשעת השינה, צריך הראש להיות יותר גבה מהבטן, כדי שזרימת הדם תהיה מהראש ולמטה, וכך יוכל להתרענן ולנוח. ביטנו תהיה נמוכה, כדי שהאוכל יספיק להתעכל כהלכה, והעודפים יזרמו כלפי מטה, עם שחר יוכל להתפנות ולהתפלל בגוף נקי (ברכות טו/א: "נפנה ומתפלל"). אם אין לו כר, הוא ישן כשראשו נמוך מביטנו, וזרימת הדם הפוכה, במקום מהראש כלפי מטה, זורם הדם מהבטן אל ראשו. במקום שהמאכל ישאר בבטנו ויתעכל שם במתינות, כשהוא זוחל אט אט למטה, כלפי חוץ, זורם הוא אל עבר הראש בלא שמתעכל כראוי (יד-רמה סנהדרין ק/ב, וכן על מאכלים לא טובים). כאקטואליה לדברים ניתן להציג דוגמא הרווחת בפי העם על עשיר הנוהג לקנות זוג נעלים בחמישה זהובים, הולך איתן שנה ומוכרן לעני בשלושה זהובים. העני הלך איתן עוד שנה, הן מתרפטות כליל, לא ראויות לנעילה, ואז משליך אותן לאשפה ויצא לקנות זוג נעלים משומשות נוספות. בשלושה זהובים. יוצא אם כן, שהעשיר שילם רק שני זהובים עבור זוג נעלים, בעוד שהעני שילם שלושה זהובים. תמורת שני הזהובים הלך העשיר עם נעלים חדשות שנה שלמה. העני תמורת שלושת זהוביו נאלץ ללכת עם נעלים משומשות, גם כן רק שנה אחת, כפי שאמרו חז"ל: "בתר עניא אזלא עניותא" (ראה ב"ק צב/א). הרי שהרעה רודפת את העניים על כל צעד ושעל.
סבלונות לבית חמיו
למחרת הארוסין שולח החתן מתנות נכבדות ומרובות לבית הכלה, כדי יין וקנקני שמן, מגדנות ותכשיטים. לגודל המתנות הללו קראו להן 'סבלונות', כי צריך היה סבלים להביאן.
אם מיד אחר משלוח המתנות מת החתן או מתה הכלה, או התבטל השידוך, צריכים הורי הכלה להשיב את כל המתנות, כי זו אינה מתנה גמורה במובן הפשוט שלה, שלא ניתן להתחרט אחר הנתינה, אלא 'סבלונות' הן הכנה לבית משותף, שהנה לא יצא לפועל. אבל אם המאורע המעציב לא היה מיד למחרת האירוסין, אלא כעבור ימים אחדים, והחתן כבר הספיק להתארח בבית הורי הכלה, גם הוא קיבל מהם מתנות, ואף אכל שם, ורק אחר כך התבטל השידוך, אזי ישאר החתן עם מה שהוא קיבל והכלה תשאר עם המתנות שלה. גם כאשר הם אינם בעלי ערך זהה. אפילו אם החתן שלח שם מאה מנה, ואכל שם סעודת חתן, אפלו רק בדינר אחד, שהוא רבע מנה. כלומר: נתן מתנות באלפיים שקל ואכל בחמישים שקל, כל המתנות היקרות אינן נִגְבּוֹת, אלא נשארות בבית הכלה. לא מפני שתמורת הדינר הסכים החתן להעניק מתנות בשווי של מאות דינרים, בפרט שהוא ודאי אינו מסכים לכך אחר סיכסוך, אם לא אירע מקרה מוות, אלא בגלל חוסר התאמה ואי-הבנה הם החליטו להיפרד, ודאי שעתה הוא אינו מסכים שהמתנות תשארנה בבית האשה, אבל איש אינו מתייחס למה שהחתן ובני ביתו חושבים עתה, אלה להרגשה שהיתה לו בזמן נתינת הסבלונות, וההרגשה שהיתה לו בשעת הסעודה, אלה הן רגשותיו, בשעת הנתינה הלב שלו עדיין אינו שלם עם מתנה כה מרובה לאנשים שהוא מכיר זמן כל כך קצר. בשעה שהוא יושב עימהם לסעודה - נשברים המחיצות, כפי שאומרים חז"ל: "גדולה לגימה שמקרבת לבבות" (סנהדרין קג/ב). מעתה הוא כבר מסכים בלב שלם לנתינה. אחר כך בעקבות תקרית לא נעימה הוא מבקש להתחרט, כבר אין לו את הזכות לקבל חזרה דברים שניתנו במתנה גמורה. אבל אם החתן עדיין לא אכל שם סעודת חתן, ואירעה תקלה בשידוך, והחתן או אביו השכול מבקש את מתנותיו חזרה, כי זו אינה מתנה רגילה, אלא הכנה לנישואין שלא יצאה אל הפועל. אם החתן שלח סבלונות מרובים, ונתן כאלה מתנות המתאימות להביא לבית החדש, כגון כלי-בית שימושיים שהיא אמורה אחר-כך להביא לבית המשותף, ושאר דברי נדוניה. הרי אלו חוזרים, גם אם החתן הוזמן לסעודה לבית חמיו. אבל סבלונות מועטים כאלה שתשתמש בהן בבית אביה, עוד לפני החתונה, כגון מגדנות ותכשיטים, אינם חוזרים אלא נותרים בידי הכלה.
שחקו מרגלית והשקו את החתן
תוך כדי ישיבה על אוכף הסוס, לא ניתן להסב למסיבת יין ישן ומשובח, אלא רק שותים כוס מים או משקה אחר להרוות את הצמא, ושתיה כזו אינה יכולה להיות בעלת-ערך, אבל יכול להיות שהורי הכלה שחקו לחתן אל תוך הכוס מרגלית ששווה אלף זוז, עירבבו לו אותה במים, והעניקו לו כוס של בריאות ואון, יקרה ויוקרתית, והשקו אותה בה, כאות הוקרה על המתנה הנכבדה.
עדיין אין כיום נטרופאטים, מחבקי-קריסטל, מסובבי תרופה, משתזפי-ירח, מתחברים לאנרגיה הבין-כוכבית, מגרשי-מחלות וחבריהם, שיינסו תרופה זו. אבל בימי קדם היתה תעשיית תרופות מפותחת סביב אבני-חן ומתכות יקרות.
