נתיב המיקל / רפי זברגר

מנחות מח ע''ב

הקדמה

עסקנו בדפים האחרונים בקרבנות חג השבועות. הזכרנו כי בנוסף ל''קרבנות המוסף רגילים'' מקריבים בחג זה גם שני כבשים המוגדרים כשלמים, פר ושני אילים המוגדרים כעולות, ושעיר, אשר הינו קרבן חטאת, וכל זאת ביחד עם שני הלחם. היום נדון במעמדם של שני כבשים אלו כאשר הוקרבו באופן פסול.  
 

הנושא

כי אתא רב יצחק תני: כבשי עצרת ששחטן שלא כמצותן - פסולין ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה.
כהקדמה להבנת דברי רבי יצחק, ניזכר בהלכות אשר למדנו בתחילת מסכת זבחים, ובתחילת מסכת מנחות:
1. שחיטה (וגם שאר שלוש פעולות הקרבן) של קרבנות חטאת בהמה, אשר עשאן שלא לשם הקרבן אותו מקריבים ("שלא לשמם") הרי הם פוסלים את הקרבן מהקרבה, ויש להשליך את הבשר לבית השריפה. 
2. כל שאר הקרבנות (עולה, אשם ושלמים) אשר נשחטו (או בוצעו שאר פעולות הקרבן) שלא לשמם, אינם פוסלים את הקרבן, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, וחייבים להביא קרבן אחר במקומו.
את קרבנות ''שני הכבשים'' בעצרת, ניתן לבחון בשני "מבטים": מבט אחד המשווה אותם לקרבן החטאת הקרב ביחד עמם, ואז נפסוק כי ''שלא לשמה'' של שני הכבשים, פוסל את הקרבן, כשם שפעולת ''שלא לשמה'' בקרבן חטאת פוסלת את החטאת. מבט שני המשווה אותם לקרבנות שלמים אחרים, שכאמור בהקדמה השנייה לעיל, אינם נפסלים אם נעשו שלא לשמה, וניתן להקריבם לשם קרבן אחר. 
רב יצחק באמירה לעיל פוסק כאפשרות הראשונה, ולכן פוסל קרבנות שני כבשי עצרת, כאשר נשחטו שלא לשמה. 
רב נחמן מתייחס לאמירה זו, ומשווה אותה לברייתא אחרת של לוי. 
מר דמקיש להו לחטאת תני פסולין, תנא דבי לוי דגמר שלמי חובה משלמי נדבה תני כשרים.
אומר רב נחמן לרב יצחק: אתה מסתכל לפי המבט הראשון לעיל, ומקיש ומשווה את שני כבשי עצרת לקרבן חטאת הקרב עמו ולכן אתה פוסלם כשהקריבם שלא לשמה, אך למדנו בבית מדרש של לוי, לימוד לפי "המבט השני". 
דתני לוי: ושאר שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן (כשרין ולא עלו לבעלים לשם חובה ו) - נאכלין ליום ולילה, ואין טעונין לא לחם ולא זרוע. 
כדי להבין תוספתא זו העוסקת בשלמים נזיר נקדים מספר הקדמות:
1. נזיר אשר סיים תקופת נזירותו חייב להביא שלושה סוגי קרבנות: שלמים, עולות וחטאת, ובנוסף מביאים גם לחם. 
2. לשלמי נזיר יש מספר דינים ייחודיים:
a. הוא אַיַל בשנתו השניה (בן שנה לשנתיים).
b. לאחר זריקת הדם מבשלים את הבשר, ומניפים את זרוע הימנית הבשלה שלו עם חלק מהלחם. 
c. בשרו נאכל ליום ולילה (בניגוד לרוב השלמים הנאכלים לשני ימים ולילה).
דברי לוי המובאים לעיל, הינם חלק מתוספתא אשר דנה על כל קרבנות נזיר. לוי מדבר על קרבן שלמים (איל) אשר נשחט שלא לשמה (בלשון התוספתא: שלא כמצוותן). לוי פוסק כי שלמים אלו, למרות שנשחטו שלא כדין, אינם פסולים, וניתן לאוכלם במשך יום ולילה, אך ללא הנפת הזרוע עם הלחם, וללא לחם כלל. כלומר, הם משמשים כמו שלמים רגילים (למעט העובדה שמחמירים ואוכלים אותם רק ליום ולילה) אך לא יוצאים בהם חובת שלמי נזיר (ולכן לא מניפים את הזרוע ולא מצרפים את הלחם). 
גם את שלמי הנזיר ניתן לראות בשני מבטים, כפי שתיארנו לעיל לגבי שני כבשי עצרת (שהם גם שלמים). 
''המבט'' הראשון משווה לקרבן חטאת הקרב עמו, ולפי זה יש לפסול את השלמים הקרבים שלא לשמה, כמו חטאת הנפסלת כאשר היא נקרבת שלא לשמה, כמתואר בהקדמה הראשונה לעיל, או "במבט" המשווה אותה לשלמים רגילים אחרים, אשר אינם נפסלים כאשר נשחטו שלא לשמה, כמתואר בהקדמה השניה לעיל. 
אומר רב נחמן לרבי יצחק: לפי דבריך בכבשי עצרת, היה צריך גם להשוות את שלמי נזיר לחטאת הקרב עמה, ולפסול אותה, כאשר היא קריבה שלא לשמה. מכאן, שתוספתא זו חולקת על דברי רבי יצחק בברייתא לעיל.
 

מהו המסר?

מהו שורש מחלוקת בין הברייתא של רבי יצחק לתוספתא? מהו ההסבר להסתכלות רבי יצחק לפי ''המבט הראשון'' המשווה את קרבן שלמים לחטאת, לעומת הסתכלות התוספתא לפי ''המבט השני'' המשווה את שלמים לשלמים אחרים.
ניתן להגדיר את השאלה במילים אחרות: האם להשוות את השלמים לקרבן חטאת הקרב עמו, או להשוות לדין שלמים באופן כללי, שהרי שני כבשי עצרת הינם קרבן שלמים.
כדי לחדד את הנושא, נקשה על שיטת רבי יצחק המשווה את שלמי עצרת (שני הכבשים) לקרבן חטאת הקרב עמו, ולשאול: מדוע הוא משווה לקרבן חטאת הקרב עמו, ואינו משווה לקרבן עולה הקרב עמו (פר ושני אילים)? מדוע דווקא להשוות לקרבן חטאת החמור יותר (פוסל בדין ''שלא לשמה'') ולא להשוות לעולה הקל יותר (כשר בדין ''שלא לשמה'')?
אולי לאור שאלה זו ננסה להסביר את שורש מחלוקת הברייתא והתוספתא באופן הבא.
רבי יצחק בברייתא ''מחפש'' האם יש אפשרות להשוות למשהו ''חמור'', והוא אמנם ''מוצא'' את קרבן החטאת, ומשווה את השלמים אליו. לכן פוסק רבי יצחק, כי שני כבשי עצרת הקרבים שלא לשמה פסולים כמו קרבן חטאת הקרב עמו.
לעומתו, נוקטת התוספתא בשיטה הפוכה. חיפוש והשוואה דווקא לדינים המקילים יותר, ואם ניתן להשוות את השלמים לדין שלמים כללי, ולפי זה להכשיר את שני כבשי עצרת שהוקרבו שלא לשמה – הרי שנלך בדרך זו ונכשיר אותם.
לאור זה נוכל אולי לומר כי הברייתא של רבי יצחק הולכת בשיטת ''בית שמאי המחמיר''. שיטה ''המחפשת'' האם יש מקום להחמיר, האם יש דרך להשוות לדין אחר חמור יותר, הרי שנלך בדרך זו. לעומת זאת, התוספתא נוקטת בשיטת ''בית הלל המקל''. חיפוש נרחב אתר אפשרות להקל. אפילו אם נצטרך להרחיק לכת, ולחפש דיני שלמים באופן כללי, הרי שנעשה זאת, ונשווה את דיני שני כבשי עצרת לדין שלמים כללי, ונכשירם, גם כאשר נשחטו שלא לשמה, כמו קרבנות שלמים.
ההבדל בין שתי גישות אלו, הוא ההבדל בין שני סוגי אנשים. יש אנשים המחפשים בכל דרך למצוא את הנתיב המחמיר והמקשה, ולעומתם ישנם אנשים המחפשים דווקא את הדרך להקל. הכול כמובן רק בכלים הלכתיים תקפים.
כידוע, הלכה נפסקה באופן כללי כשיטת בית הלל, ולכן אנו בדרך כלל נצעד בשיטת בית הלל, ולא ''נחפש בנרות'' כיצד ניתן להחמיר ולהקשות, אלא דווקא ''נעשה מאמצים'' למצוא את הנתיב המקל.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]