קשר אמיץ וחזק / רפי זברגר

מנחות מה ע''ב - מו ע''א

הקדמה

למדנו במשנה בדף מ''ה על היחס בין הקרבנות הקרבים בעצרת, הוא חג השבועות, לשתי הלחם הקרבים באותו יום.
ישנן שתי קבוצות של קרבנות הקרבים ביום זה: קרבנות מוספים המפורטים בפרשת פנחס, אשר בספר במדבר, ו''קרבנות הקשורים לשתי הלחם'', המפורטים בפרשת אמר אשר בספר ויקרא. משנתנו מתייחסת לקבוצה השנייה. להלן פירוטם: 
1. עולה - פר אחד, שני אלים (בניגוד לשני פרים ואיל אחד הבאים בראש חודש ובמועדים ביחד עם קרבנות המוסף) ושבעה כבשים. 
2. שעיר לחטאת.
3. שני כבשים לשלמים.
המשנה בתחילה מדברת על היחס בין קרבנות עולה וחטאת לשתי הלחם: 
הפר והאילים והכבשים והשעיר אין מעכבין את הלחם, ולא הלחם מעכבן.
ניתן להקריב את קרבנות עולה (פר, שני אילים ושבעה כבשים) גם אם לא הקריבו את שתי הלחם, וכן הפוך. 
ממשיכה הגמרא ביחס בין שני כבשי עצרת (שלמים) לשתי הלחם: 
הלחם מעכב את הכבשים, ואין הכבשים מעכבין את הלחם דברי רבי עקיבא.
אמר רבי שמעון בן ננס: לא כי, אלא הכבשים מעכבין את הלחם והלחם אינו מעכב הכבשים. 
ישנה מחלוקת קוטבית בין רבי עקיבא לשמעון בן ננס. רבי עקיבא פוסק כי אין להקריב שני כבשים ללא לחם, אך ניתן להקריב לחם ללא שתי הכבשים. לעומתו, סובר שמעון בן ננס בדיוק הפוך: ניתן להקריב שני כבשים ללא שתי הלחם, אך לא ניתן להקריב את שתי הלחם ללא שני הכבשים. 
המשנה בהמשך וכן בגמרא, ישנם הסברים ומקורות לשתי השיטות הנ''ל. 
 

הנושא

רבי יוחנן מחדש בשלהי דף מ''ה ובריש דף מ''ו, כי מחלוקתם של רבי עקיבא ובן ננס אינה תקיפה בכל מקרה: 
אמר ר' יוחנן: הכל מודים, שאם הוזקקו זה לזה שמעכבין זה את זה.
גם רבי עקיבא וגם בן ננס מסכימים כי אם נוצרה ''זיקה'' בי שתי הלחם לשני כבשי עצרת, הרי שאז, אין בשום אופן להקריב את האחד ללא השני: לא את שני הכבשים הספציפיים הללו ללא שתי הלחם, ולא שתי הלחם ללא שני הכבשים. 
ממשיך רבי יוחנן ומרחיב ומפרט: ואיזה הוא זיקה שלהן – שחיטה.
אם בשלב שחיטת שני כבשי עצרת, שתי הלחם היו כבר קיימים ומוכנים להקרבה, הרי ש''נוצרה זיקה'' ביניהם, ואין להקריב את שתי הלחם ללא הכבשים או להיפך. הזיקה הזאת ''מחברת ביניהם'', ויוצרת תלות הדדית שלא ניתן לבטלה. תלות זו גורמת לכך, שאם נאבדו שתי הלחם, אין להקריב את שני הכבשים, גם אם יביאו שתי לחם אחרים במקומם. 
כנ''ל הפוך: אם נאבדו שני הכבשים, אין להקריב את שתי הלחם, גם אם יביאו שני כבשים אחרים במקום אלו שנאבדו. 
בהמשך הגמרא סיפר עולא כי בארץ ישראל הסתפקו, האם גם התנופה שלפני השחיטה מייצרת זיקה כמו השחיטה, או שמא רק השחיטה מחברת ומייצרת את הזיקה ולא התנופה. 
בסופו של דבר, נשארה שאלה זו ללא מענה, והוגדרה כ''תיקו'' – ראשי תיבות: (אליהו ה)תשבי יתרץ קושיות ובעיות. 
 

מהו המסר?

דינו של רבי יוחנן מלמד אותנו ''דיני קשרים בין גופים שונים ובין ישויות שונות''.
אומר רבי יוחנן: תיתכן מחלוקת בין הפוסקים, כפי שראינו במחלוקת רבי עקיבא ובן ננס במשנתנו, מהו ה"מרכיב הקובע" בין שני כבשי עצרת ושתי הלחם. למרות מחלוקת זאת, ישנה תמימות דעים, שאם נוצרה זיקה וקשר ביניהם, אזי לא ניתן להפרידם. הקשר הוא חזק, אמיץ ובר קיימא, ולא ניתן לשינוי.
אם נשווה זאת לקשרים שיש בין שני אנשים שונים, כל אחד בעל ישות עצמאית משלו, אופי ותכונות המאפיינות רק אותו, הרי שניתן לפעמים לבחון את הקשר כך שאדם אחד הוא יותר דומיננטי מהשני, ולכן השני ''לא יכול בלי הראשון לידו'', או לחילופין לבחון את הקשר, ולהגדיר את השני כיותר דומיננטי, ולכן הראשון ''לא יכול בלי השני לצידו''.
בכל מקרה, אם נוצר חיבור חזק ביניהם, תחושות של אחווה וקשר פנימי עמוק ומשמעותי ביניהם, הרי שבמקרה זה, אין הראשון יכול להסתדר בלי השני, אבל גם השני לא מסתדר ללא הראשון.
קשר חזק ובלתי אמצעי זה יכול להיווצר לאחר ''אירוע חזק'' אשר שניהם חוו יחדיו, המייצר זיקה חזקה, וחיבור כל כך חזק ביניהם, עד אשר הפכו להיות כעין גוף אחד, ''שאין אחד יכול בלעדי השני''.
זו אולי משמעות דברי רבי יהושע בן פרחיה במשנה במסכת אבות (פרק א' משנה ו') ... קְנֵה לְךָ חָבֵר. כאשר ''קונים חבר'' באמצעים שונים ומגוונים, הרי שנוצר קשר כל כך חזק ביניהם, שלא ניתן יותר להפריד ביניהם.
נשתדל למצוא את החברים הטובים והנאמנים, שנוכל ''לקנות'' אותם ולהתחבר אליהם בחיבור אמיץ וחזק מעין כמוהו.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]