הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
סוגייא כוותיה; הלכה כרבי שמעון
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
מנחות מג ע"א
ת"ר: הכל חייבין בציצית, כהנים, לוים וישראלים, גרים, נשים ועבדים; רבי שמעון פוטר בנשים, מפני שמצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכל מצות עשר שהזמן גרמא נשים פטורות.
1.
בברייתא מחלוקת בין תנא קמא לרבי שמעון. רבי שמעו סובר שהשים פטורות ממצוות ציצית שפני שאין זמנה בלילה ולכן היא מוגדרת כמצות עשה שהזמן גרמא – ולכן נשים פטורות.
2.
ומסביר הרא"ש:
הלכות קטנות לרא"ש (מנחות) הלכות ציצית
"וקיימא לן כרבי שמעון והביא ר"ת ז"ל ראיה מפ' במה מדליקין (שבת דף כה ב) מהא דרבי יהודה בר רבי אלעאי שהיו תלמידיו מחביאין ממנו כנפי כסותן מפני שלא היה להם ציצית בסדינן. וקאמר ואינהו סברי משום כסות לילה פי' אע"ג דסדין חייב בציצית לא היו מניחין בו ציצית משום דלמא אתי להניח ציצית בסדין שהוא כסות לילה והוא פטור כר"ש והוי כלאים שלא במקום מצוה ומדנקט תלמודא האי טעמא ולא נקט טעמא אחרינא דמפרש במסכת מנחות דף מ א) גזירה משום קלא אילן או שמא יקרע סדינו בתוך ג' אלמא דהכי הלכתא..."
3.
וכן:
רא"ש מסכת ברכות פרק ב סימן ט:
ט מתני' אמר ר' יהושע בן קרחה למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבל עליו עול המצות.(ג) ואף על פי שמוקדם בתורה צריך טעם. דאין מוקדם ומאוחר בתורה. והיה אם שמוע לויאמר שויהיה /שוהיה/ אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה. ויאמר אינו נוהג אלא ביום דקסבר דציצית הוי מצות עשה שהזמן גרמא דפליג אדרבנן דמנחות פרק התכלת (מנחות דף מג א)
מכאן אומר ר"ת(ד) דהלכה כר"ש(ה)
וכן כל האמוראים דלעיל סברי דאין אומר פרשת ציצית בלילה.
וכן משמע בשבת פרק ב"מ =במה מדליקין= (שבת דף כה ב) גבי ר' יהודה בר אילעאי שהיו תלמידיו ((ו) מגביהין) [נ"א מחבין] כנפי כסותם מפני שלא היה להם ציצית בסדינן. דקאמר ואינהו סבור משום כסות לילה. ומדנקט הגמרא האי טעמא(ז) ושבק הני טעמי אחריני דמנחות דף מ א) ש"מ דאליבא דהלכתא נקט טעמא.
ועוד בפרק במה מדליקין (שבת דף כז ב) גבי הא דפריך כי היכי דמרבינן שאר בגדים לענין טומאה נרבה נמי לענין ציצית מאשר תכסה ומשני ההוא מבעי ליה לרבות כסות סומא. והיינו כר"ש.
ולא קאמר לרבות בעלת חמש דהיינו כרבנן.
ועוד סתמא דברייתא בפ"ק דקידושין דף לג ב) קא חשיב ציצית בהדי מצות עשה שהזמן גרמא.
ועוד בפרק שני דזבחים דף יח ב) פליגי תנאי(ח) חד מרבה כסות סומא מאשר תכסה.
ואידך מאשר ולא קאמר דס"ל כרבנן.
אלא דוחק להעמיד שניהם כר"ש אליבא דהלכתא.
ואנן נהיגי לומר פרשת ציצית בלילה דקאמר בגמ' אמר רב יוסף כמה הוי מעליא האי שמעתתא דכי אתא רב שמואל בר יהודה אמר אמרי במערבא [ערבית דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם אמת.
אמר ליה אביי מאי מעליותא והאמר רב כהנא אמר רב לא יתחיל ואם התחיל גומר וכי תימא ואמרת אליהם לא הוי התחלה והאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב] דבר אל בני ישראל לא הוי התחלה. ואמרת אליהם הוי התחלה. אמר רב פפא קסברי במערבא ואמרת נמי לא הוי התחלה עד דאמר ועשו להם ציצית. אמר אביי הלכך אתחולי מתחלינן כדמתחלי במערבא וכיון דמתחלינן מיגמר נמי גמרינן דהא אמר רב כהנא אמר רב אם התחיל גומר:
הרא"ש מסביר שמכמה סוגיות בש"ס משמע שהלכה כרבי שמעון שלילה היא לא זמן ציצית, וממילא היא מודרת כמצות עשה שהזמן גרמא, ועל כן נשיפם פטורות ממצות ציצית.
וראה עוד "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד שח.
4.
ויש להעיר: הגמרא בהמשך הסוגיה מסבירה את מקורו של רבי שמעון, ושואלת מה לומדים חכמים [שחולקים על רבי שמעון] מפסוקו של רבי שמעון - "וראיתם אותו".
5.
הגמרא מביאה 2 ברייתות – על ידי ביטוי פתיחה של "תניא אידך" – שדורשות דינים מהפסוק "וראיתם אותו".
6.
אחר כך מביאה הגמרא ברייתא נוספת – תניא אידך – ומפשט הגמרא משמע שהיא מתאימה דווקא לדעת רבי שמעון, שציצית היא מצות עשה שהזמן גרמא. [ראה ב"מתיבתא", הערה ט]
7.
אחר כך הגמרא מביאה עוד שתי ברייתות – "תניא אידך" – לדרשות שמתאימות לשיטת חכמים שלא לומדים מ"וראיתם אותו" – "פרט לכסות לילה".
8.
לאור כל מהלך הסוגיה נראה שהגמרא משתדלת להסביר את דעת חכמים בברייתא שחולקים על רבי שמעון [ומתאים לשיטה שסוברת שמשמעות הביטוי "תניא אידך" – ברייתא נוספת לאותה דעה].
9.
לפי זה נראה ש"סוגיא כוותיה" - דחכמים
9.1
ואולי מתאים לומר כאן גם את הביטוי "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה", ומדוע הפוסקים מכריעים כדעת רבי שמעון?
10.
ונראה להסביר "יסוד" חשוב. הרא"ש מסביר [דבריו הובאו לעיל] שהלכה כרבי שמעון מפני שבסוגיה אחרת מסתמכים על דבריו כדבר בסיסי.
11.
מכאן נלמד, שמשמעות הכלל של "סוגיא כוותיה" הוא שדווקא בסוגיה אחרת מסתמכים על דעה מסויימת – כמותה ההלכה. ודווקא לא כדיון עצמו בסוגיה העיקרית – סוגייתנו. וצ"ע
12.
כמובן שניתן להסביר שמהעובדה שהגמרא מביאה דרשות שמתאימות לשיטת חכמים אין בזה ראיה שהלכה כמותם, מפני שהגמרא חפצה ליישב גם את הדעה שלא נפסק כמותה. וממילא לא תקף כאן הכלל של "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"!
13.
ואולי אפשר לומר, שהרא"ש סובר שהסוגיות האחרות שהוא הפנה אליהן הן מאוחרות יותר ביחס לסוגייתנו, ולכן ההלכה היא כפי שמשתמע מהן!
