הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
האם יש מצוה בעשיית סוכה?
[ביאור מונחי הקישור בגמרא]
מנחות מב ע"א-ע"ב
... ובישראל אין צריך לברך,
דתניא: העושה סוכה לעצמו, אומר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה,
בא לישב בה, אומר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה,
ואילו לעשות סוכה לא מברך.
תפילין תיובתיה,
והרי תפילין דפסולות בעובד כוכבים,
דתני רב חיננא בריה דרבא
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף מב עמוד ב
מפשרניא: ספר תורה, תפילין ומזוזות שכתבן צדוקי, כותי, עובד כוכבים, עבד, אשה, וקטן מומר - פסולין,
שנאמר: וקשרתם וכתבתם,
כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה,
כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה;
ובישראל א"צ לברך,
דשלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דר' יוחנן:
על תפילין של יד, אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין,
על תפילין של ראש, אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין,
ואילו לעשות תפילין לא מברך!
אלא לאו היינו טעמא,
כל מצוה דעשייתה גמר מצוה, כגון מילה, אע"ג דכשירה בעובד כוכבים - בישראל צריך לברך,
וכל מצוה דעשייתה לאו גמר מצוה, כגון תפילין, אע"ג דפסולות בעובד כוכבים - בישראל אינו צריך לברך,
ראה מה שכתבנו על מסכת סוכה דף ב:
בגמרא:
/משנה/. סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה - פסולה, ורבי יהודה מכשיר.
ושאינה גבוהה עשרה טפחים,
ושאין לה (שלשה) +מסורת הש"ס: [שלש]+ דפנות
ושחמתה מרובה מצלתה - פסולה.
1.
הדינים במשנה מנוסחים בניסוח שלילי, מתי הסוכה פסולה.
2.
ואילו ברמב"ם חלקם מנוסחים גם בניסוח "חיובי" - מהו הגובה הנצרך - וגם בניסוח שלילי - איזה גובה פסול:
3.
רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ד הלכה א:
שיעור הסוכה גבהה אין פחות מעשרה טפחים ולא יתר על עשרים אמה,
ורחבה אין פחות א משבעה טפחים על שבעה טפחים, ויש לו להוסיף ברחבה אפילו כמה מילין,
היתה פחותה מעשרה או משבעה על שבעה
או גבוהה מעשרים אמה כל שהוא הרי זו פסולה.
ולכאורה הרישא מיותרת, שהרי בסיפא של דברי הרמב"ם נאמר במפורש שאם לא עשה כך - פסולה!
4.
טוב רועי, הרב קוק:
הרמב"ם ביאר את הגדר החיובי של הסוכה שגובהה אין פחות מעשרה טפחים ולא יתר על עשרים אמה וגם את הגדר השלילי שאם היתה פחותה מעשרה או גבוהה מעשרים כל שהוא הרי זו פסולה.
הערה: אבל עדיין מדובר רק על עניין הגובה, כי לגבי מספר המחיצות וכד' הרמב"ם מנסח רק ניסוח שלילי - כבמשנה.
5.
המשך:
ובשו"ע לא נזכר כי אם הצד השלילי לבד שאם היא גבוהה למעלה מעשרים אמה ולהלן שאם אינה גבוהה עשרה טפחים היא פסולה
6.
והוא מחדש:
ונראה שראוי להגדיר גם את המצוה בחיובה להורות שיש קיום מצוה בעשיית הסוכה כדינהו אע"פ שעקרה של המצוה היא ישיבה בסוכה וסוכת רקב"ש וגנב"ך כשרה לקמן דף ח ובמנחות מ"ב ב' חשיב סוכה מצוה שאין עשייתה גמר מצותה אין מכל זה ראיה שאין מצוה בעשיית סוכה מצד עצמה שהרי מקרא מלא הוא חג הסוכות תעשה לך (דברים טז, יג) אלא שלפי מה דקיי"ל אליבא דב"ה דסוכה ישנה כשרה (לקמן דף ט) אין המצוה של העשיה מעכבת את המצוה של הישיבה, וראוי לנו להגדיר ג"כ את הצד החיובי של המצוה כמו שביאר הרמב"ם כאן להורות שבאופנים כאלה הכשרים מקיימים אנו את המצוה של עשיית הסוכה ובאופנים הפסולים אין אנו מקיימים את מצות העשיה ולא עוד אלא שהיא פסולה ואין מקיימים בה מצות ישיבה ג"כ
כלומר יש מושג של "מצוה" לעומת המושג של "גמר מצוותה" [המושג האחרון מודגש בסוגייה במנחות דף מב].
7.
ועיין רש"י מכות דף ח' ע"א ד"ה השתא אין החטיבה מצוה אלא עשיית הסוכה מכלל דהעשיה מצוה היא ומסתמא נקט דבריו ז"ל אליבה דב"ה
מלשונו של רש"י גם משמע שיש מצוה ב"עשיית הסוכה"!
ועיין לקמן ט' א' על ציון א' ומה שכתבתי שם בס"ד.
8.
נראה לי מדבריו שמקיימים מצוה גם בעשיית סוכה אעפ"י שאינה עיקר המצוה.
8.1
ואולי ההבחנה צריכה להיות, שיש לפעמים חובה לבצוע מעשה גם אם אין במעשה זה "קיום" למצוה השלמה, כאילו שיש חובה לבצע גם התחלה של המצוה המסויימת.
9.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות פרק ט:
מקור יסודי על מה מברכים:
העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה.
לאחרים לעשות לו סוכה לשמו.
מפורש בדברי הירושלמי שיש חובה ומצוה "שלימה" בעשיית סוכה
נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לישב בסוכה.
משהוא מברך עליה לילי יום טוב הראשון אינו צריך לברך עליה עוד.
9.1
וכנ"ל לגבי לולב:
מעתה העושה לולב לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות לולב.
לאחר לעשות לולב לשמו.
לכאורה נראה, שיש לברר מהי הפעולה המדוייקת של "לעשות לולב", האם הכוונה לקטיפת הענף מהדקל, או אולי לפעולת אגידת ארבעת המינים?
כשהוא נוטלו אומר על נטילת לולב ואשר החיינו.
ומברך בכל שעה ושעה שהוא נוטלו.
9.2
וכנ"ל לגבי מזוזה:
העושה מזוזה לעצמו אומר לעשות מזוזה.
כנראה שהביטוי "העשוה מזוזה" כוונתו לכתיבת המזוזה
לאחר לעשות מזוזה לשמו.
כשהוא קובע אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וציונו על מצות מזוזה
9.3
וכנ"ל לגבי תפילין:
העושה תפילין לעצמו וכו' לאחר וכו'.
כשהוא לובש אומר על מצות תפילין.
כנראה שהביטוי "העושה תפילין" כוונתו לכל הפעולות הנצרכות עד לפני הנחת התפילין [כתיבת הפרשיות; הכנת הבתים והכנסת הפרשיות ותפירתם], וכנראה הברכה של "לעשות תפילין" תהיה לפני הפעולה האחרונה. ואמנם נהוג לכוון "לשמה" לפני עשיית כל פעולה לעיל.
9.4
וכנ"ל לגבי ציצית:
העושה ציצית לעצמו אומר וכו' לאחר וכו' נתעטף וכו'.
התורם והמעשר אומר ברוך אקב"ו להפריש תרומה ומעשר. לאחר להפריש תרומה ומעשר לשמו.
9.5
וכנ"ל לגבי שחיטה:
השוחט צריך לברך בא"י אמ"ה אקב"ו על השחיטה.
המכסה אומר על כיסוי הדם.
9.6
המיוחד לגבי מילה:
המל צריך לברך ברוך אקב"ו על המילה. אבי הבן אומר ברוך אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. העומדים שם צריכין לומר כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחופה. המברך צריך לברך ברוך אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשאירו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש על כן בשכר זאת אל חי חלקינו צורינו צוה להציל ידידות שאירנו משחת. ברוך אתה ה' כורת הברית.
10.
דין כללי:
מצות אימת מברך עליהן רבי יוחנן אומר עובר לעשייתן.
רב הונא אומר בשעת עשייתן.
אתיא דרב הונא כשמואל דאמר רבי יוסי בי ר' בון בשם שמואל כל המצות טעונות ברכה בשעת עשייתן חוץ מתקיעה וטבילה. ויש אומרים קדושין בבעילה...
11.
לפי כל הנ"ל נראה לומר, שרבי יהודה הנשיא "רמז" במשנתנו - על ידי הניסוח השלילי - שעשיית סוכה איננה מצוה, כי כך הוא עצמו סובר - ולא כירושלמי, ואילו הרמב"ם כנראה כן מקבל את שיטת הירושלמי באופן חלקי, דהיינו, שעשיית סוכה היא אמנם מצוה אבל לא ברמה שמחייבת ברכה כי המצוה איננה גמר המצוה - של ישיבה בסוכה.
12.
ולתוספת דיון בזה [ללא תוספת הסבר]:
שו"ת משנה הלכות חלק י סימן עב:
עשיית סוכה אי הוה מצוה [/מצוה לעשות סוכה/] / "סוכה" /
ד) מה שדקדקת בדברינו (משנ"ה ח"ט סי' רל"ז) על דברת ספיקת האב"נ בתשובה אי עשיית סוכה הוה מצוה ואתה הראת לדעת בתשו' האדמו"ר הגה"ק ממונקאטש במנח"א ח"ד סי' נ"ה שיצא במלחמתו של תורה ועשה דייק ושפך סוללה על כל דבריו ואתה בענותנותך הכנסת ראש רבינו א"ז הגדול בין העורין דאשא שכתב בהל' תפילין סי' תקפ"ג
וז"ל תלמוד ירושלמי פליג אתלמודא דידן וסברת תלמוד ירושלמי משום דמצוה לעשות המצוה לשמה מברך על עשייתה עכ"ל
ומתבאר מכאן דמחלוקת בין בבלי לירושלמי הוא על עשיית המצוה דקיום המצוה הוא בזה אם עשאה לשמה כלומר לשם מצוה,
ומזה יצא לפרש שהרי האב"נ שם בא"ד וע"כ דלאו משום קידוש הוא המצוה שהרי אינה צריכה קידוש ויוצא ידי חובת סוכה אף שאינו מקדש וא"כ אין בעשייתה קיום מצוה מדין לשמה ואתה הוספת על דבריו שהרי קיי"ל כב"ה דסכה ישנה כשרה ולהירושלמי י"ל דהחידוש בעשייה לשמה היא דין דלכתחילה
ולזאת האב"נ מסתפק דאף דאין דין לשמה אכתי יש להסתפק דיש קיום מצוה בעצם העשייה מחמת הצווי חג הסוכות תעשה ובעינן תעשה ולא מן העשוי וממילא עצם העשיי' מצוה וציינת עוד להגהות ר' ארי' ראשקעס נוב"ת א"ח (וההג"ה על א"ח קמ"א סי' ל"ט) ויפה דקדקת בזה.
האמנם לעצם דברי הא"ז באמת כי הא"ז ג"כ כתב כדעת כל הראשונים שהבאתי בספרי הנ"ל מהא דמסקינן פ' התכלת [מסכת מנחות דף מב] דכל מצוה דעשייתה לאו גמר מצוה כגון תפילין אף על גב דפסולות בעכו"ם בישראל א"צ לברך פי' לעשות תפילין מיהו מברך שהחיינו
ה"ה בתוספתא דברכות כן גבי לולב וסוכה וציצית בכולהו הני דבשעת עשייה מברך שהחיינו וכולהו עשייתן לאו גמר מצוה
אבל בירושלמי כו' תלמוד ירושלמי פליג אתלמוד דידן וכו' ולא סמכינן אלא אתלמוד דידן וסברת ירושלמי דמשום דמצוה לעשות המצוה לשמה מברך על עשייתה,
ועיין ירושלמי דהכי מפורש שם והנה לפי מה שהסברתה הדברים דברי הגאון בעל אב"נ במצות סוכה א"כ יהי' חילוק בין מצות סוכה לתפילין ומזוזה דמצות סוכה כיון דכשרה שלא לשמה וגם סוכה ישנה וסוכת גנב"ך ורבק"ש כשרה ולכן אפשר דלא הוי מצוה בעשייתה
אבל תפילין ומזוזה לכ"ע הוי מצוה לפי הבנתך
ודוקא בסוכה מספקא להו לאחרונים ז"ל
אבל באמת הראתי לדעת דכל הראשונים כולם אין מחלקין בינייהו דכולהו ס"ל דהו"ל מצוה שלא נגמרה ובחדא מיחתא מיחתינהו
שהרי כללו בתוספתא תפילין לולב וסוכה וציצית וכ"כ הא"ז להדיא
וכ"כ כל שאר הראשונים שהבאתי בספרי הנ"ל ואשלח לך בל"נ צילום מתשובה אחת אשר הארכתי בזה באריכות בס"ד דברים חדשים
ולכן אין לי פתרון על חקירת רבותינו הצדיקים האחרונים אשר אנחנו מנשקים עפר רגליהם.
... וזה בין להירושלמי ובין להבבלי אלא דפליגי אי זה הוה גמר
דלהירושלמי אפילו דאיכא עוד מצוה אחריו שהוא הגמר מ"מ מברכין כיון דצריך עשייה לשמה
והבבלי חולק ע"ז
ועיין לשון הרמב"ם פי"א מהל' ברכות ה"ה כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה וכל מצוה שיש אחר עשייתה ציוי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון
כיצד העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה אקב"ו לעשות סוכה או לולב או לכתוב תפילין מפני שיש אחר עשייתו צווי אחר
ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה וכו' אבל אם עשה מעקה מברך בשעת עשיית אקב"ו לעשות מעקה וכן כל כיוצא בזה.
הנה כתב מפורש רבינו הרמב"ם ז"ל דעשיית סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין כלהו הוה מצוה וקראן כל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר כלומר שמצוה הוא העשייה אלא שיש עוד צווי אחר אחר עשייתו היינו להניח תפילין ולישב בסוכה וכן הביא ממעקה דהתם נמי אם עשה עכו"ם מעקה ליכא חיוב לישראל לחזור ולעשות מ"מ אם עשה מעקה חייב לברך והוא דומיא דמילה
ונראה דהרמב"ם שינה בטעמו
דבגמ' שם אמרו כגון מילה אף על גב דכשירה בעו"כ בישראל צריך לברך והרמב"ם כתב כגון מעקה במקום מילה דכיון דאנן קיי"ל דעו"כ פסול למול ולכן לא הביא דוגמא ממילה אלא ממעקה
אבל עכ"פ מבואר דאין הדבר תלוי אם העכו"ם יכול לעשות או לא יכול אלא תלוי בגמר המצוה או לא וזה ברור מאד.
משמע ברמב"ם במפורש שעשיית סוכה היא מצוה, אלא, שיש עוד ציווי [לישב בסוכה] שיש לבצעו אחרי עשיית המצוה של עשיית הסוכה [=מצוה אחרי מצוה].
שוב דקדקתי בדברי התוס' סוכה דף מ"ו ד"ה העושה סוכה שהקשו מ"ש שיש מצות שתקנו לברך שהחיינו ויש מצות שלא תקנו, בעשיית סוכה ולולב תקנו ובעשיית ציצית ותפילין לא תקנו וכן אפדיון מברך שהחיינו ואמילה לא מברך וכן אקריאת מגילה מברך שהחיינו ואקריאת ההלל לא מברך,
והנה מבואר דחשבו עשיית סוכה ולולב ועשיית ציצית ותפילין מצות כל אחד כפדיון הבן ומילה
ומבואר להדיא מדברי התוס' דעשיית סוכה ולולב הוי מצוה בפני עצמה ומברכין עליה שהחיינו אלא לעשות אין מברכין
וצ"ע.
מנשה הקטן
