כבוד הבריות / רפי זברגר

מנחות לח ע"א

הקדמה

למדנו במשנה בדף כח. על מחלוקת תנאים בנושא ארבע פרשיות ציצית:
ארבע ציציות מעכבות זו את זו, שארבעתן מצוה אחת. רבי ישמעאל אומר: ארבעתן ארבע מצות:
תנא קמא סובר כי כל ארבע הציציות בארבע כנפותיה הינן מצווה אחת בלבד, ולכן מעכבות זו את זו. לעומתם סובר רבי ישמעאל כי יש כאן ארבע מצוות, וכל אחת עומדת בפני עצמה, ולכן אינה מעכבת את האחרות. 
 

הנושא

רב יהודה בשם שמואל פסק: הלכה כרבי ישמעאל.
הגמרא דוחה את פסקו וקובעת: ולית הלכתא כוותיה.
אין הלכה כרבי ישמעאל אלא כמו תנא קמא במשנה, הסובר כי ארבע ציציות מעכבות זו את זו. 
הגמרא מוכיחה הלכה זו מתוך ''מעשה רב'': 
רבינא הוה קא אזיל אבתריה דמר בר רב אשי בשבתא דריגלא, איפסיק קרנא דחוטיה, ולא אמר ליה ולא מידי.
רבינא הלך אחרי רב אשי באחת משבתות שלפני הרגל (היו דורשים בהלכות החג שלושים יום לפני החג), ושם לב כי נקרע כנף ציציתו של רב אשי, אך רב אשי בעצמו לא שם לב לכך. רבינא לא הפנה את תשומת ליבו של רב אשי, אלא רק כשהגיעו לביתו של רב אשי. 
כד מטא לביתיה, אמר ליה: מהתם איפסיק.
סיפר רבינא לרב אשי, היכן הם היו בעת שנקרע כנף הציצית, 
אמר לו: אי אמרת לי מהתם שדיתיה.
שאל רב אשי: מדוע לא סיפרת לי בזמן אמת את שקרה? הרי, אם הייתי יודע זאת באותו זמן, הייתי מוריד את הציצית מעלי, שהרי אני פוסק כמו הדעה שאם יש רק שלוש ציציות בבגד של ארבע כנפות, אין מצווה בכך, ולכן יש איסור הוצאה כאשר הולכים עם בגד כזה בשבת. 
שואלת הגמרא על סיפור זה: והא אמר מר: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה?
נאמר על ידי אחד החכמים, שאם יש עניין של ''כבוד הבריות'', הרי שניתן לדחות את כל האיסורים שבתורה. אם כן, שואלת הגמרא: מדוע רב אשי היה צריך לפשוט את ציצית שלו באמצע הרחוב, והרי אין זה מכבודו לעשות כך, ומותר לכאורה לעבור אפילו על איסור תורה של הוצאה בשבת?
תרגומה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו (דברים, י''ז, י''א): לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, יָמִין וּשְׂמֹאל.
הכלל אשר הזכרנו לעיל, כי גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, חל רק על הלאו של ''לא תסור''. לאו זה מלמד אותנו על חיוב מהתורה לשמוע לדברי חכמים. כלומר, באיסור של חכמים הקלו במקרה של חשש לכבוד הבריות, אך באיסור תורה מפורש לא הקלו. ומכיוון שאיסור הוצאה בשבת הינו איסור מפורש בתורה, לכן רב אשי היה מוריד את בגדו, אם היה יודע שאין זו ציצית כשרה, למרות שיש בכך זלזול בכבודו. 
 

מהו המסר?

למדנו היום התייחסות חכמים לכבודם של אנשים. אנו חסים מאוד כל כבוד כל אדם, בוודאי על כבודו של רב ומורה הוראה. עדי כדי כך, שאנו מתירים לעבור על איסורים, כדי שלא לזלזל בכבודו של רב. בנוסף למדנו, כי גם לנושא זה ''יש גבולות''. אם מדובר באיסור מפורש בתורה, הרי שאין היתר לעבור אל איסור זה, אפילו אם נפגע בכבודו של הרב. לכן, רב אשי לא חשש להסיר את הציצית באמצע הרחוב, אם היה יודע שהיא אינה כשרה, גם שפעולה זו הייתה פוגעת בכבודו.
נלמד מכלל זה והסייג שלו לכלל חיינו וחיי משפחתנו. הכלל הבסיסי והחשוב מאוד: יש להיזהר מאוד בכבודו של כל אדם, גם של ילד קטן, ואפילו קטן מאוד. לא להעליבו, לא להקניטו, לא לזלזל בדבריו, בוודאי ובוודאי שלא לעשות זאת בפני אנשים אחרים. לא לחשוב כי ניתן לומר כל דבר לילד קטן, לא משנה באיזה מעמד ובפני אילו אנשים. ממש לא. ילד, גם אם הוא צעיר בשנים, הינו אדם ככל האדם, יכול מאוד להיפגע מאנשים אחרים, ובמיוחד מאנשים הקרובים אליו כמו הורים ואחים. לכן, אם מבקשים להוכיח אותו, הרי שיש לעשות זאת בזהירות, ''בעדינות'', בלי יותר מידי רעש, וללא אנשים אחרים הנוכחים באותו מעמד.
בד בבד עם כלל בסיסי זה, יש לזכור כי בדברים מסוימים, עקרוניים ניתן ואף חובה ''לשבור'' את הכלל ולהוכיח את הילד גם כאשר ייתכן זלזול בכבודו. מדובר במקרים של סכנה חס וחלילה, כאשר יש חשש שאם יעשה מעשה מסוים, הרי שיכול לסכן אותו, או את הסובבים אותו. ניתן להוסיף ולומר כי סכנה יכולה להיות פיזית ממש, אך גם ''סכנה רוחנית'' מהווה סכנה שיש לחשוש מפניה, ולכן, במקרים אלו ודומים להם, יש למהר ולהוכיח אותו על כך, ללא התחשבות בכבודו.
הלוואי שנזכה לקיים ולכבד כל אדם באשר הוא במסגרת הגבולות הנדרשות.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]