גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קכ"ט ואלף ק"ל, מדור "עלי הדף"
מסכת מנחות
דף ל ע"א
שמונה פסוקים אחרונים שבתורה מי כתבם ?
תניא בברייתא שהובא במכילתין (ל ע"א): "וימת שם משה עבד ה' (דברים לד, ה), אפשר משה חי וכתב 'וימת שם משה', אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע בן נון, דברי רבי יהודה ואמרי לה רבי נחמיה. אמר לו רבי שמעון, אפשר ספר תורה חסר אות אחת, וכתיב (שם לא, כו) 'לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו' וגו', אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה כותב ואומר, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע...". סברת מאן דאמר שיהושע בן נון כתבם מפורשת בדבריהם: "אפשר משה חי וכתב וימת שם משה", והיינו, שדבר כזה מיחזי כשיקרא, שיכתוב משה רבינו 'וימת שם משה', ועדיין לא מת, ולכן אמר: "עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע בן נון". מאידך, רבי שמעון תמה על כך: "אפשר ספר תורה חסר אות אחת" וכו', ומכך הסיק שאכן משה רבינו כתב פסוקים הללו - עד סוף התורה.
ביישוב ההערה: "אפשר משה חי וכתב וימת שם משה" - לפי דעת רבי שמעון - כתב 'רבינו בחיי' על הפסוק הנאמר קודם פטירת משה רבינו (שם לד, א): "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו" וגו', אחרי הביאו את דברי ה'אבן עזרא' שכתב על פסוק זה: "לפי דעתי כי מזה הפסוק כתב יהושע, כי אחר שעלה משה לא כתב, ובדרך נבואה כתבו", חידש ה'אבן עזרא', שלא רק מפסוק (שם, ה): "וימת שם משה עבד ה'" כתב יהושע, אלא, שארבעה פסוקים קודם - מפסוק "ויעל משה וגו' אל הר נבו" - כבר נכתבו על ידי יהושע, והכרחו הוא, כי אחרי שעלה משה אל הר נבו כבר לא ירד, ונשמתו עלתה השמימה, ושוב לא כתב כלום (ראה אוה"ח הק' שם).
וכתב רבנו בחיי: "הוצרך לפרש כן לפי שקשה בעיניו שיכתוב משה מיתתו וקבורתו, ואינו אמת, ואין פירושו נכון. אבל הנכון להאמין והקבלה האמיתית שיש לנו כי משה כתב התורה כולה מ'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל' הכל מפי הגבורה, והנה משה כמעתיק מספר קדמון מתחילה ועד סוף אות באות, וזו היא דעת רבי מאיר (-כפי הנראה היתה לו גירסא רבי מאיר במקום רבי שמעון) שאמר 'אפשר ספר תורה חסר אות אחת ומשה אומר 'לקוח את ספר התורה הזה', אלא הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע'. ונראה לי שאין לתמוה אם יכתוב משה 'וימת שם משה עבד ה' ויקבור אותו בגי' - והוא בחיים, כי היה כותב מה שעתיד להיות, וכן למעלה בדברי השירה (לב, יט): 'וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו', שהודיע בזה מה שעתיד להיות בבית ראשון, וכן בשאר הענינים בפסוקי העתידות שמדבר בהם בלשון עבר, שכל הנביאים נוהגין המנהג הזה בדבריהם לדבר עבר במקום עתיד".
כיוצא בזה האריך ה'אברבנאל', ומעמיס את הדברים בדברי רבי שמעון עצמו: "אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה כותב ואומר, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע", שהם כתשובה על הטענה: "אפשר משה רבינו מת וכתב: 'וימת משה'", ורצה בזה: "כי אם היתה כתיבת התורה פעולת משה, שהוא יכתוב אותה מדעתו מה שקרה במציאות, והיו דבריה מסודרין ומוגבלים ממנו, והסיפורים שבאו בה - משה מעצמו היה האומר והמגיד אותם מה שקרו, היה ספקו של רבי יהודה עצום מאד, איך יכתוב: 'וימת משה', בהיותו כבר מת ובטל מן העולם. אבל לא היה הענין כן, כי כל התורה מ'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל', היה הקב"ה אומר מלה במלה ומשה כותב. ואם כן, כמו שכתב כל הדברים שהיו קודם משה - מבריאת העולם והסתעפות הדורות ועניני האבות - שכתבם מפי הגבורה, ולא נאמר אם משה עדיין לא נולד איך כתב ענין המבול וענין הפלגה או ענין לידתו בעצמו, ככה אין ביטול שנאמר שכתב הדברים העתידים להיות קודם היותם, ויספר בלשון עבר כאלו כבר יצאו אל המציאות, לפי שכתבם מפי הגבורה. הלא תראה שכתב בפרשת (שם ד, כה) 'כי תוליד בנים' וגו', ופרשת (שם לא, טז) 'הנך שוכב עם אבותיך', ופרשת (שם ל, א) 'והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה', ו'שירת האזינו', וזולתם, שהם דברים עתידים לאחרי מותו שנים רבות, ונאמר שכתבם מפי הגבורה - שהוא היודע העתיד להיות, והדברים העתידים הם לפניו יתעלה כהווים. ולכן בדברי הנבואות תמצא פעמים רבות העתידות בלשון עבר, כאלו הם דברים כבר יצאו למציאות. וכן היו: 'ויעל משה מערבות מואב' וגו', 'ויקבור אותו בגי' (שם לד, ו), שהקב"ה צוה לו שיכתוב זה כולו כפי מה שהיה עתיד להיות. וכן השוה הדברים העוברים והעתידים בלשונו ובדבריו, להעיד שכולם ניתנו מרועה אחד, ושלא היה ביניהם הפרש. כי אלו ואלו היו מסודרים ומצווים מפי ה' יתעלה ונכתבים ביד משה".
ולפי דבריו, עיקר תשובת רבי שמעון הוא בתחלת דבריו: "אלא עד כאן הקב"ה אומר... מכאן ואילך הקב"ה אומר...", אמנם, מה שהוסיף לחלק: "אלא עד כאן... ומשה כותב ואומר, מכאן ואילך... ומשה כותב בדמע", לא בא כי אם לפרש צורת הדבר שהיה בשעת כתיבתו, ואינו כחלק מתשובה לדברי שאר התנאים, וכמו שהמשיך וכותב: "וההבדל ביניהם: שבכל דברי התורה, היה הקב"ה אומר, ומשה היה אומר וחוזר הדברים אשר שמע ואחר כך כותב, אמנם באלו השמונה פסוקים היה הקב"ה אומר, ומשה לא היה אומר אותם, כי אם כותב אותם בלבד. והיה זה, לפי שהיה בוכה בצרת המיתה העתידה לבא עליו, ומפני הבכיה לא היה יכול לחזור האמירה, אבל היה כותבה כאשר שמעה. וזהו שאמר רבי שמעון: 'עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך היה הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע', כלומר, שלא היה אומר אותם מפני בכייתו ודמעתו על לחיו. ולפי זה, גם שמונה פסוקים אלו נכתבו בדיו כמו שאר התורה, והחילוף הוא ביגון הכותב ודמעיו בצום ובכי בכתבו, לא בחמר הכתיבה". ואמנם כפירוש זה מצינו ברש"י בסוגייתנו, שכתב: "מכאן ואילך משה כותב בדמע - ולא היה אומר אחריו מרוב צערו" (וע"ע מש"כ המהרש"א בחדושי אגדות, ב"ב טו.).
בהמשך הנדון בברייתא (ל ע"א): "וימת שם משה עבד ה' (דברים לד, ה), אפשר משה חי וכתב 'וימת שם משה', אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע בן נון, דברי רבי יהודה וכו'. אמר לו רבי שמעון, אפשר ספר תורה חסר אות אחת, וכתיב (שם לא, כו) 'לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו' וגו', אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה כותב ואומר, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע...". הנה, בדברי רבי שמעון ישנן שתי גירסאות בגמרא, וכפי שכתב הריטב"א (ב"ב טו.): "יש שגורסין 'הקב"ה אומר ומשה כותב, ומכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע', פירוש, וההפרש שביניהם כי הראשונים נכתבים בדיו והאחרונים נכתבים בדמע, וכן כתב הרמ"ה ז"ל. ויש גורסין 'עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב', כלומר, שהיה חוזר הפסוק קודם שיכתבנו מרוב חיבה וכדי שלא יטעה בה, 'מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע', כלומר שהיה כותב ובוכה ולא היה חוזר הפסוק מרוב צער".
במאמר הקודם הארכנו אודות הגירסא השניה, שההבדל בכתיבת ח' פסוקים אלו לשאר כל התורה כולה, במה שהוריד דמעה בשעת כתיבתם, ולכן לא חזר ואמרן על פה קודם כתיבתם, ובעצם הכתיבה לא היה שום שינוי, ומה שאמר: 'וכותב בדמע', פירושו, שבשעת הכתיבה הוריד משה רבינו דמעות. אולם, לפי הגירסא הראשונה השינוי הוא בעצם הכתיבה - "הראשונים נכתבים בדיו והאחרונים נכתבים בדמע" - והיינו, שטבל קולמוסו בדמעותיו וכתב, ומבאר המהרש"א (ח"א שם בב"ב) שדבר זה הוא כמענה כלפי התמיהה "אפשר משה חי וכתב 'וימת שם משה'", והיינו, דמיחזי כשיקרא כשכותב דבר שעדיין לא היה, אולם, מאחר שכתב בדמע שאינו כתב גמור, לא מיחזי כשיקרא כלל.
והנה, רש"י ז"ל כתב בפירושו על הפסוק (דברים לד, ה): "אפשר ספר התורה חסר כלום והוא אומר 'לקוח את ספר התורה הזה', אלא הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע", וכתב המזרחי: "ומשה כותב בדמע, ולא בדיו", והקשה עליו המהר"ל ב'גור אריה': "ודברים בלתי מובנים הם, שאיך משה כתב בדמע שלא בדיו, וקיימא לן 'ספר תורה שלא כתבו בדיו פסולה', ואין לומר שאלו ח' פסולים אשתני, זה אינו, דכיון דילפינן דבעי כתיבה בדיו, ושלא בדיו פסולה, אם כן אין חילוק בין הנהו פסוקים לשאר פסוקים, ועוד, דלמה אשתנו הנך פסוקים לכתוב שלא בדיו...", ועעו"ש מה שנתקשה בזה, ומסיק: "אבל פירושו 'ומשה כותב בדמע', שהיה משה בוכה על מיתתו... דמסתמא כיון שהזכיר מיתתו 'וימת משה' - היה בוכה, והשתא לא קשיא איך כתב 'וימת משה' - הואיל והיה משה עדיין חי, שכיון שהיה בוכה על מיתתו, זהו התחלת המיתה...". ובתוספות ביאור העלה את יסודו ב'חדושי אגדות' (ב"ב שם): "כי לכך אמר 'בדמע' שהדמעות יוצאים מן האדם והולכים, ודבר זה התחלת סלוק גוף, כי הם כליון כחו, ולכך הוא התחלת מיתתו, ושייך לומר 'וימת'...".
בספר 'סידורו של שבת' (ח"א שורש א ענף ב) מצינו בכבשונו של דבר בזה"ל: "ושמעתי בזה דבר נפלא הפלא ופלא בשם מחותני ידיד ה' וידיד נפשי הרה"ג החסיד המפורסם נזר הקודש איש אלקים קדוש מו"ה אברהם יהושע העשיל נר"ו האב"ד דק"ק אפטא, ועתה הוא אשר הורם ואשר הונף אל קרית מלך רב ק"ק יאס הבירה יע"א, ותורף דבריו שהקב"ה לא מצא עילה להביא מיתה על משה רבינו ע"ה אם לא שמצא לו אף בזה מקום שליחות, והוא על פי מאמר חז"ל (ברכות יח:) 'זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר' (דברים לד, ד), מאי 'לאמר', אמר הקב"ה למשה, לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב, שבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתי לבניכם', לכן תיכף שצוה לו שליחות הלז אמר לנפשו שחי ונעבורה ומסר נפשו תיכף למיתה בכדי לעשות שליחות המקום ב"ה וב"ש. וכדוגמת זה אמרתי ג"כ בזה מאין נסבה סיבת מיתת משה על דרך מאמר רז"ל 'וימת משה - מי כתבו' וכו' עד 'מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע', על כרחך כיון שה' אמר לו לכתוב 'וימת משה', היה חביב בעיניו לקיים אמירתו של הקב"ה ולקיים שליחותו להשלים התורה שלא יהא התורה חסר ח' פסוקים, והיה מקבל עליו גזירת המיתה כדי לעשות כמאמרו של הקב"ה, הרי עד כזה אגיע אהבת השליחות של משה למסור נפשו למיתה תיכף".
עוד כתב במקום אחר (ח"ב, דרוש ג, פרק ב) וזלש"ק: "ומה יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, שיקרה בעיניו מיתה זו מה שהחסידים ממיתין עצמן בכל יום עד אהבתם אליו באמת, ועבור זה משה רבינו ע"ה לא רצה למות מיתה ודאית בפועל שהיה יקר בעיניו להיות מן המותה לחסידיו, מה שהמה מקבלים עליהם למות וליהרג על קדושת שמו בכל עת ושעה. ואפשר שעל הדרגה זו רמזו רז"ל 'וימת שם משה עבד ה'' - 'אפשר משה מת וכתב וימת שם משה וכו' אלא הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע', ולכאורה על התירוץ יותר קשה, איך יאמר הקב"ה 'וימת משה' אם עדיין לא מת... אך לפי הנזכר אפשר לומר שמה שאמר הקב"ה 'וימת משה', דעתו וכוונתו היה על מה שכבר היה מקבל גזירת המיתה והיה מרגיש צער מיתה בכל יום ויום בחייו... לכן אמר 'וימת שם משה עבד ה'', פירוש, שמיתתו היה בחייו בכל יום, כי היה עבד ה' באמת לאמתו ורצה למסור נפשו תמיד על דבר עבודת ה' וכבוד שמו, ולמען תהיה תורה בשלימותה ולא יחסר שמנה פסוקים אמר לו הקב"ה לכתוב את זאת בהתורה הקדושה, ומשה רבינו מרוב ענותנותו לא היה ניחא לו להתגלות מחשבתו הטהורה בתורה הקדושה לעיני כל ישראל, כי לה' לבד היתה כוונתו באמתיות לבבו, על כן 'משה כתב בדמע' - כי לא היה רצונו בכך". (וראה עוד כעין זה ב'תפארת שלמה' על חג הסוכות, ד"ה ושח).
