לא הכול שבלונות / רפי זברגר

מנחות לד ע''א

הקדמה

אנו ממשיכים לעסוק בהלכות מזוזה. למדנו כבר בדף הקודם כי הקובע לגבי מזוזה הוא ''היכר ציר'' – להיכן הדלת נפתחת. על פי זה קובעים את צד ימין של הפתח, עליו קובעים את המזוזה. "דלת רגילה'' מונחת על שתי המזוזות וסוגרת את הפתח ביניהם. היום נדון על מקרה לא רגיל, בו אין אפשרות לשים דלת רגילה.
 

הנושא

אמר אמימר: האי פיתחא דאקרנא חייב במזוזה.
מדובר בפתח הנמצא בזווית של בית, כאשר חלק אחד פונה למזרח לדוגמא, והחלק השני של הפתח פונה לדרום.
גם בפתח כזה פוסק אמימר, יש חובת הנחת מזוזה.
מקשה מיד רב אשי על אמימר: והא לית ליה פצימין?
הרי במקרה כזה אין מזוזות (בלשוננו היום: משקופים) ברורים וחדים המשמשים בסיס לדלת, אלא יש רק סיומות של הכתלים, בכל צד סיומת משלה, ומדוע אם כן, שואל רב פפא צריך לשים מזוזה ללא קיום מזוזות הפתח. 
עונה לו אמימר תשובה מעניינת: עדי פצימי.
אתה חושב שאין כאן מזוזות, לא ולא – ישנן מזוזות והרי הן לפניך. אנו מחשיבים את סופי הכתלים כמזוזות ולכן בעצם הם הם מהווים מזוזות, ואין פה חוסר של שום דבר, ולכן ישנה חובה לקבוע מזוזה. 
יש להבין מהו ההבדל בין ההבנה שלנו בהווא אמינא (שלב השאלה) להבנה בשלב המסקנה לאור תשובת אמימר. 
יש כנראה לומר כך: בשלב ההווא אמינא, לא ראינו ''מזוזות רגילות'', כאלו שמתקינים אותן כהכנה ובסיס לכל דלת, ולכן חשבנו שהמזוזות אינן קיימות. בשלב המסקנה אנו אומרים: לא הכול הולך ''לפי שבלונות'' מוגדרות וברורות מראש. ניתן לראות גם את סופי הכתלים כמזוזות, למרות שלא הוגדרו לכך, וממילא יש צורך במזוזה. 
 

מהו המסר?

עיקרון אשר למדנו בתשובת אמימר לפי הסבר זה מלמד אותנו להתייחס כך גם לחיים הרגילים, ובוודאי לחיי משפחה והורות.
לא לחשוב כל הזמן ב"שבלונות". לא להכניס כל התנהגות וכל דבר הנאמר או לא נאמר לתוך שבלונה, ולומר או לחשוב, כי מכיוון שהילד נהג כך ולא אחרת, יש לכך משמעות מסוימת. אם הוא אמר משהו, בוודאי הוא חושב כך ושייך לקטגוריה מסוימת. לא ולא. הרבה אנשים פועלים ויוצאים ''מחוץ לשבלונה''. אין לשפוט אותם לפי מוסכמות חברתיות או אחרות, אלא לדון כל מקרה לגופו. לנסות להבין את המניעים והסיבות לאמירה או התנהגות מסוימת, ולנסות להיכנס לתוך הנעליים של הדובר, ולא לחשוב לפי הכלים והכללים שאנחנו ההורים עובדים לפיהם. יש להכיר בעובדה, שלכל אחד יש ''שבלונה'' משלו, יש לזהות אותה ולכבדה.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]