שורש הדברים / רפי זברגר

מנחות טז ע''א

הקדמה

המשנה הפותחת את הדף שלנו ממשיכה לעסוק בנושא ''חצי מתיר''. כזכור, במנחה ישנם ''שני מתירים'' הקומץ והלבונה. שניהם מוקטרים על המזבח, ושניהם מתירים את השיריים של המנחה באכילה. במאמר זה נלמד את מחלוקת חכמים ורבי מאיר במשנה וננסה לעמוד על שורש מחלוקתם, ומתוך כך להבין תובנות נוספות. 
 

הנושא

פיגל בקומץ ולא בלבונה, בלבונה ולא בקומץ: ר' מאיר אומר - פיגול וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים - אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר.
פיגול הינו פסול במחשבת הכהן בעת העבודה. המשנה עוסקת במקרה שהכהן חשב מחשבת חוץ לזמנו (המחייבת כרת את האוכל מן השיריים) רק בעת שהקטיר את הקומץ ולא בזמן שהקטיר את הלבונה, או להיפך: בזמן הקטרת הלבונה ולא בזמן הקטרת הקומץ. רבי מאיר פוסק כי מחשבה כזאת מפגלת, וחכמים פוסקים שצריך לפגל בכל המתיר, שהוא גם הקומץ וגם הלבונה, ומכיוון שפיגל רק ''בחצי מתיר'' אינו מפגל את המנחה. 
ננסה להבין את שורש מחלוקתם לפי אחד ההסברים (רש''י ותוספות בזבחים ק''י.): רבי מאיר סובר כי חצי מתיר פועל באופן מלא על חצי השיריים. כלומר, חצי מתיר'', מתיר לגמרי חצי מן השיריים. כלומר, הקטרת הקומץ מתירה חצי מן השיריים, והקטרת הלבונה מתירה את החצי השני. לכן, אם פיגל רק בקומץ או רק בלבונה, הרי שחצי שיריים מן השיריים נפתגלו ונאסרו באכילה באופן מוחלט. לעומתו, סוברים חכמים, כי הקומץ והלבונה פועלים את פעולתם יחדיו. שניהם ביחד מפגלים את המנחה, ולכן רק אם חשבו מחשבת פיגול בשניהם המנחה מתפגלת, ואם חשבו רק בחצי אין הנחה מתפגלת. 
מתוך הבנה זו של שורש מחלוקתם נוכל להסיק מספר נפקויות הלכתיות:
1. עונש הכרת לדעתו של רבי מאיר במקרה דנן, הינה רק על חצי מן השיריים, ולא על כל השיריים. יש להעיר כי מכיוון שכרת הינו דין שמיים, אין חובה על הבית דין להכריע על איזה מן חלקי השיריים חל עונש הכרת..
2. דין ''חצי מתיר'' שייך רק בפעולת הקטרת המנחה, ורק שם יש מחלוקת בין רבי מאיר לחכמים. אך בשאר פעולות המנחה: קמיצה, נתינה בכלי והולכה אין מחלוקת, וחכמים מסכימים לרבי מאיר כי מחשבת פיגול בקומץ בלבד מפגלת את המנחה, שכן פעולות אילו נוגעות רק לקומץ ולא ללבונה, ממילא אם פיגל בקומץ – פיגל בכל המתיר. 
 

מהו המסר?

למדנו היום מחלוקת בין תנאים במשנה, ואת שורש המחלוקת לפי אחד ההסברים. ראינו כי הבנת שורש המחלוקת, מביאה אותנו גם לתובנות ולנפקויות מעשיות.
נלמד מכאן מסר לחיים, כי בהרבה מקרים לא מספיק להבין את הדברים הנאמרים, אלא יש לרדת לשורשם. רצוי להבין מדוע אחד אומר כך ולא אחרת. מה הביא כל אחד לומר את מה שאמר, או לחשוב את מה שחשב, וכן הלאה.
בהרבה דיונים, הטענות הנשמעות אינם ''לוגיות טהורות'', כך שניתן לרדת לשורשם, אלא טענות ''הבאות מן הבטן'', מן הרגש ופחות מן השכל. אך אם מנסים ביחד עם הדובר, לרדת לשורש הדברים, לפעמים, גם הדובר עצמו יבין יותר טוב את מה שהוא אמר (אם הוא רק יסכים לשמוע...).


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]