סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1092

"וכתבתם כתיבה תמה"

מנחות לד ע"א

רש"י מסביר: שהכתיבה תמה באה לומר שיש לכתוב בכתב המתקיים ולא בכתב שעלול להימחק לאחר זמן. ומכאן אנו למדים: שיש לכתוב דווקא על הקלף ולא על עצים ואבנים. במס' שבת ק"ג: מובאת אותה דרשה ושם מפרשת הברייתא באופן אחר: "ת"ר וכתבתם שתהא כתיבה תמה, שלא יכתוב א-ע, ע-א, ב-כ, וכ-ב, וכל כיו"ב, היינו: צורת האותיות תהא ברורה שלא תהיה טעות בין ב' לבין כ' וכל כיו"ב.

בהמשך נאמר שם: פשוטים כפופים, כפופים פשוטים. כאשר יש על הסופר לכתוב את הכתב ישר, עליו להקפיד שהקו יהיה ישר ולא כפוף ועקום. פרשה סתומה לא יעשנה פתוחה, פתוחה לא יעשנה סתומה, שלא יכתוב אלא בדיו על הקלף. זהו פירוט הדברים הנלמדים ממה שנאמר: "וכתבתם" כתיבה תמה.

מהו המקור ללימוד הזה. הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק בפירושו משך חכמה על התורה מסביר: שמקור דרשת חז"ל הוא בשוני בין לשון רבים לבין לשון יחיד. הפסוקים בפר' השניה של ק"ש מדברים בלשון רבים. בפר' עקב פרק יא. בפס' י"ח נאמר: "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם". בהמשך נאמר: "וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטטפות בין עיניכם", כך גם בהמשך: "ולמדתם אותם את בניכם", ובהמשך הפרשה, בפסוק האחרון נאמר: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם", שוב לשון רבים, ורק הפסוק של וכתבתַם על מזוזות ביתך ובשעריך הוא בלשון יחיד. ומכאן טוען הגאון, דרשו חז"ל: שהתורה שינתה בלשונה בלשון יחיד וכתבתםַ במקום וכתבתֵם, כדי ללמדנו: שהכתיבה צריכה להיות תמה.

פירוש נוסף ללשון היחיד של הפסוק: "וכתבתַם על מזוזות ביתך ובשעריך", מסביר שם הגאון בדרך של דרוש נפלא. הגמ' במס' סנהדרין בפרק חלק בדפים האחרונים דנה בעניין העונש של עיר הנידחת. עיר הנידחת זו עיר שאנשים מתושבי העיר הדיחו את רוב תושבי העיר לעבוד ע"ז, ברגע שמתברר לב"ד שיש כאן רוב מבני העיר שהדיחו ועבדו ע"ז, מקבלת כל העיר דין של עיר הנדחת ומלבד מה שהורגים את עובדי הע"ז, הורגים גם את הטף ושורפים את כל העיר ושללה, מלבד זאת נאמר שם במשנה: שגם בדיני שמים תושבי עיר הנידחת אין להם חלק לעולם הבא, ובזה הם שונים משאר הרוגי בית דין שאחרי שהם נהרגים יש להם חלק לעולם הבא.

בגמ' שם בדף קי"ג. מתבאר: שאם בכל עיר הנדחת היתה מזוזה על אחד מן הפתחים, אותה מזוזה מצילה את כל העיר מדין עיר הנידחת, זאת משום שהתורה הקפידה שיש לשרוף את כל שלל עיר הנדחת בלי יוצא מן הכלל. מאידך: אנו יודעים: שאסור לשרוף שמות הקודש שנכתבו בקדושה על קלף, שהרי נאמר: "לא תעשון כן לה' אלוקיכם". מעתה, אם נרצה לדון את אותה עיר כעיר הנדחת ולקיים בהם את העונש של שריפת השלל הרי לא נוכל לקיים את העונש במזוזה, וכיון שהתורה הקפידה לשרוף את כל השלל ואת המזוזה לא נוכל לשרוף, נמצא, שכל העיר ניצלת משום אותה מזוזה. וכך לשון המשנה: "היתה בה מזוזה אחת מצלת על כל העיר". ברגע שלא נותנים לאותם תושבי עיר הנדחת את העונש האמור, הרי הם גם פטורים מן העונש כלפי שמיא שאין להם חלק לעולם הבא.

טוען הגאון רבי מאיר שמחה שהכתובים מתכוונים לרמז את גודל מצות מזוזה בביטוי הזה של עיר הנדחת. התורה מתייחסת בלשון רבים בכל הפרשה, ואז היא כותבת כך: וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. אדם יחיד שיכתוב מזוזה ויקבע אותה על פתח ביתו עלול לגרום לכך לפסוק הבא: למען ירבו ימיכם וימי בניכם. מזוזה אחת יש בה את הסגולה שהיא מצילה רבים מבני העיר, כל עיר הנדחת ניצלת משום אותה מזוזה בודדת, ולכן הקפידה התורה לכתוב וכתבתם בלשון יחיד ללמדינו גודל מעלת המזוזה.

(האדמו"ר מטאלנא)