סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1092

"והילכתא תפילין לא בעי שירטוט ומזוזה בעי שירטוט"

מנחות לב ע"ב

כאשר כותבים מזוזה, יש על הסופר לשרטט את השורות בין הכתיבה, כדי שהכתיבה תהיה מיושרת ותמה, ואילו לגבי כתיבת תפילין אין צורך בשרטוט, כך פוסקת הגמ' להלכה, וכך גם נפסק בהרמב"ם ובשו"ע.

תוס' שם מקשים על כך: מדוע באמת שלא נצטרך לשרטט בתפילין כשם שאנו צריכים לשרטט במזוזה, שהרי בדברי הגמ' (מגילה ט"ז.) נאמר: שגם מגילה צריכה שירטוט, ובמס' גיטין מתבאר: שיש לשרטט כל פסוק שאנו מצטטים מן התורה, מדוע א"כ יגרע דינם של התפילין משאר הדברים הקדושים הנכתבים שכולם צריכים שרטוט מלבד תפילין.

כותבים ע"כ התוס' וז"ל: "ואומר ר"ת דמה דבעי שרטוט בס"ת ובמזוזה, משום זה קלי ואנוהו אבל תפילין דמכוסים בעור לא בעו שרטוט דלא שייך בהו נוי". ז"א, אדם שמשרטט קודם הכתיבה נמצאת הכתיבה נאה יותר. הכתיבה כאשר היא כתובה ע"ג דף משורטט, מתקבלת יפה יותר, ובזה מתקיים מה שנאמר: "זה קלי ואנוהו", התנאה לפניו במצוות, כל זאת כאשר יש אפשרות לקיים המצוה תוך כדי ראיית הנוי, שהרי מזוזה ניתן ע"פ הלכה לקובעה כאשר היא פתוחה, וכך גם ביחס לקריאת ספר תורה או כאשר מצטטים פסוק במכתב וכדומה, אבל תפילין שעיקר מצוותן הוא דווקא כאשר הפרשיות מחופין בעור התפילין, אין אפשרות לקיום מצות תפילין כאשר הקלף מגולה, באופן כזה לא מסתבר שיש לדרוש שהכתיבה תהיה בצורה של נוי, שהרי הנוי אינו אלא כאשר הוא מגולה לעין האדם בשעת קיום המצוה.

הגאון רבי יוסף שאול נתנזון בעל השואל ומשיב בהגהותיו למשניות על מס' מדות מביא ראיה נפלאה משמו של הגר"א לדברי התוס': בפ"ד ממס' מדות במשנה הראשונה נאמר כך: פתחו של היכל גובהו 20 אמה רחבו 10 אמה וארבע דלתות היו לו, שתים בפנים ושתים בחוץ וכו'. בהמשך המשנה נאמר כך: שכל הבית טוח בזהב מלבד אחר הדלתות. ז"א, כל בית המקדש היה מצופה זהב מלבד החלק של הדלתות שהיה מכוסה כאשר הדלתות היו נפתחות פנימה. נמצא, שהחלק האחורי של הדלת היה מכוסה בזמן הפתיחה, והחלק המכוסה לא היה מצופה בזהב, כותב על כך בהגהות בית שאול הגאון רבי יוסף שאול נתנזון: עי' ברטנורא שפי' שאחרי הדלתות לא היה טוח בזהב, לפי שלא היה נראה. ושמעתי בשם הגאון הנפלא מורינו רבי אליהו מוילנא זצ"ל: שלמד מכאן שאין קיום של זה קלי ואנוהו, אלא אך ורק בדבר הנראה ולא בדבר שאינו נראה.

והביא מכאן ראיה לדברי התוס' במנחות ל"ב שכתבו: דזה קלי ואנוהו לא שייך בתפילין, לפי שהם מכוסים בעור.

יסוד מעין זה שימש שנים מגדולי הדור הקודם ליישוב קושי' גדולה. הגמ' במס' ר"ה כ"ז: כותבת לגבי שופר: שציפו אותו זהב, אם ציפוי הזהב היה במקום הנחת הפה, הרי זה שופר פסול. זאת משום שהזהב חוצץ בין הפה לבין השופר.

בספר חלקת יואב מופיעה קושי' גדולה על דברי גמ' אלו: הגמ' במס' סוכה כותבת: שאת הלולב ניתן היה לכרוך בגימוניות של זהב או באגד העשוי מכל מין שהוא, למרות שיש דין שאסור שיהיה דבר חוצץ בין ידו של האדם לבין הלולב, מ"מ אותם דברים שנעשים לנוי אינם חוצצים, וכדברי רבא במס' סוכה ל"ז. אמר רבא "כל לנאותו אינו חוצץ", מדוע א"כ כשמצפים את השופר בפיו בזהב נחשב השופר לחציצה בו בזמן שכאשר אוגדים את הלולב בגימוניות של זהב אומר רבא כל לנאותו אינו חוצץ. הגאון בעל השפ"א בחיבורו על מס' ר"ה, וכן הגאון בעל האבני נזר (או"ח סי' תל"ב) מתנבאים שניהם בסגנון אחד מבלי להתייחס לדברי התוס' אצלינו במנחות ולדברי המשנה במדות ואומרים כך: כאשר רבא אמר את הכלל של כל לנאותו אינו חוצץ היתה כוונתו דווקא בלולב, משום שלקיום מצות לולב מתווספת מצות זה קלי ואנוהו, ולכן כריכת הלולב בגימוניות של זהב אינו חוצץ, משא"כ לגבי שופר שאותו מקום בו מונח הזהב דהיינו מקום הנחת הפה אינו נראה לעין בשעת קיום מצות תקיעת השופר, בזה לא ניתן לומר כל לנאותו אינו חוצץ, שהרי אין אנו מקיימים את מצות זה קלי ואנוהו במה שהנוי מכוסה מעין האדם, ושונה בכך הלולב שגם כאשר האדם אוחז בלולב עדיין ניתן להבחין שהאגד נעשה לנוי.

(האדמו"ר מטאלנא)