אין צ'ופרים / רפי זברגר

מנחות ו ע''א-ע''ב

הקדמה

היום אנו לומדים במשנה השניה במסכת על פסולי קמיצה. נצטט את חלקה הראשון של המשנה:
אחד מנחת חוטא ואחד כל המנחות, שקמצן זר, אונן, טבול יום, מחוסר בגדים, מחוסר כיפורים, שלא רחץ ידיו ורגליו, ערל, טמא, יושב, עומד על גבי כלים, על גבי בהמה, על גבי רגלי חבירו – פסול.
המשנה פותחת ואומרת כי הפסולים אשר מפורטים במשנה פוסלים את המנחה, הן במנחת חוטא (למשל: שבועת שקר, טומאת מקדש וקודשיו) והן בכל שאר המנחות. נפרט את הפסולים ונסבירם:
1. זר – שאינו כהן 
2. אונן – כהן שנפטר לו קרוב באותו יום, ועדיין לא נקבר.
3. טבול יום – כהן טמא מאב הטומאה אשר טבל אך עדיין לא ''העריב שמשו'' (לא שקעה השמש). 
4. מחוסר בגדים – כהן שלא לבש את כל בגדי הכהונה שלו. 
5. מחוסר כיפורים – טמא (זב, זבה, יולדת ומצורע) שטבל, העריב שמשו, אך עדיין לא הביא קרבן לכפרתו. 
6. שלא רחץ ידיו ורגליו – כהן העובד בבית המקדש, ללא רחיצת ידיים ורגלים בכיור אשר לפני המזבח. 
7. ערל – לשיטת רש''י מדובר בכהן שאחיו מתו מחמת מילה, ולכן הוא לא נימול ומכונה ''ערל''. 
8. טמא – כהן טמא אשר עדיין לא טבל (ובוודאי לא העריב שמשו). 
9. יושב – כהן הקומץ את המנחה כשהוא יושב. 
10. עומד על גבי כלים, על גבי בהמה, על גבי רגלי חבירו – כהן קומץ בעמידה, אך לא על רצפת העזרה אלא על כלים, או על בהמה או אפילו על רגלי חברו הכהן. 
 

הנושא

שואלת הגמרא מיד בתחילתה, שאלה המתבקשת עם קריאת תחילת המשנה: 
למה לי למיתנא "אחד מנחת חוטא ואחד כל המנחות", ליתני כל המנחות שקמצן זר ואונן?
אם כתוב במשנה כי כל המנחות הנקמצות על ידי פסולים נפסלות, מדוע יש צורך לפרט באופן ספציפי גם את מנחת חוטא, הרי מנחת חוטא היא חלק מתוך כל המנחות? 
עונה הגמרא כי צריך לפרט באופן מיוחד את מנחת חוטא בגלל הסברו של רבי שמעון. רבי שמעון מתייחס בברייתא לשני קרבנות:
1. בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה, שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה? שלא יהא קרבנו מהודר. 
אומר רבי שמעון כי מנחה הבאה על חטא (למשל: טומאת מקדש וקודשיו) מצד הדין, הייתה אמורה להכיל גם שמן ולבונה, בדומה לרוב המנחות. כל זאת כדי שאדם החוטא לא ירוויח מחטאו, ויצטרך להביא מנחה במחיר נמוך יותר. אבל בכל אופן פוסקים כי מנחתו של החוטא לא תהא טעונה שמן ולבונה כדי שהקרבן ''לא יהיה מהודר''. שהרי תוספת של שמן ולבונה משבחת את הקרבן, ואנו לא רוצים ''לשבח ולפאר'' את קרבנו של החוטא. 
2. ובדין הוא שתהא חטאת חלב טעונה נסכים, שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה שלא יהא קרבנו מהודר.
בדומה למנחת חוטא, אנו אומרים גם בקרבן בהמה של חטאת. שהרי אדם אשר עבר על עבירה אשר זדונה מחייבת כרת, אם עבר בשוגג - חייב להביא קרבן חטאת. רוב הקרבנות כגון עולה ושלמים טעונים גם נסכי יין "המשבחים" את הקרבן. גם כאן, אנו לא מעוניינים לשבח את קרבן חטאת, ולכן אינו מביא נסכים, למרות שעל ידי כך הוא מרוויח. 
ממשיכה הגמרא ומסבירה: סלקא דעתך אמינא, הואיל ואמר רבי שמעון שלא יהא קרבנו מהודר, כי קמצי לה פסולין נמי תתכשר – קא משמע לן. 
ניתן היה לחשוב לאור עיקרון של רבי שמעון בברייתא, המלמד אותנו לא להפוך את קרבנות החוטאים ל''מהודרים'', כי כאשר כהן פסול קומץ את המנחה, בכך הוא הופך את המנחה להיות ''לא מהודרת'' ואולי תהיה כשירה בכל אופן. 
לכן, אומרת המשנה במפורש כי גם מנחת חוטא לשיטת רבי שמעון נפסלת, כאשר קומצים אותה באופן פסול. 
 

מהו המסר?

למדנו היום את העיקרון המבקש לא להפוך קרבן חוטא להיות מהודר. אם אדם חטא הוא צריך גם להרגיש בכל מעשיו, שאינו יכול "להדר". הוא חייב לחוש את חטאו, ולבטא תחושות אלו במעשים. אינו רשאי לעשות דברים ''יפים ומהודרים'', אלא צריך ''להוריד פרופיל'' ולעשות דברים פשוטים, כדי שיפנים את התנהגותו הבלתי הולמת, אשר תגרום לו להרהר ולחזור בתשובה.
אם נתרגם עיקרון זה לחיי משפחה וחינוך ילדים, ניתן לומר לדוגמא, כי כאשר ילד עושה מעשה שלא ייעשה, לא ניתן לו סוכריה, או כל צ'ופר אחר. כדי שהמסר יהיה ברור וחד משמעי , אנו אומרים לו: "עשית מעשה לא טוב, כרגע אין מתנות ואין צ'ופרים". הילד חייב להפנים ולחוש כי עשה מעשה אינו ראוי, כדי שילמד לפעם הבאה להימנע ממעשים כאלו.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]