חוסר שימת לב / רפי זברגר

מנחות ב ע"א - ג ע''א

הקדמה

המשנה הפותחת את המסכת דומה מאוד למשנה אשר פתחה את מסכת זבחים:
כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות.
קמיצה במנחות, הינה פעולה מקבילה לשחיטה בקרבנות בהמה. אומרת המשנה כי הקומץ את המנחה שלא לשם המנחה אותה הוא מבקש להקריב, הרי המנחה כשרה, אך לא עלתה לבעלים לשם מנחה, ועליו להביא מנחה חדשה. לכלל זה יש יוצא מן הכלל (גם בזבחים היו שני יוצאים מן הכלל) שהם מנחת חוטא, אשר עליו להביא קרבן עולה ויורד, ומנחת סוטה. אם החוטא (למשל טומאת מקדש וקודשי) עני מאוד, הרי שיכול להביא מנחה במקום כשבה או עוף. מנחת חוטא כזאת, אם קמץ שלא לשם המנחה אותה הביא, הרי שגם המנחה אינה כשירה כלל וכלל, ולכן אין להעלות את הקמיצה על המזבח, ואסור לאכול את שיירי המנחה. וכן הדין במנחת סוטה, אם קמצה שלא לשמה – פסולה ולא עולה לשם חובה. 
על כך אמרה הגמרא בדף ב: כי כנראה המשנה אינה סוברת לפי שיטת רבי שמעון. 
לימא מתני' דלא כר' שמעון, דתניא ר' שמעון אומר: כל המנחות שנקמצו שלא לשמן - כשירות ועלו לבעלים לשם חובה, שאין המנחות דומות לזבחים, שהקומץ מחבת לשום מרחשת - מעשיה מוכיחין עליה, לשום מחבת חריבה לשום בלולה - מעשיה מוכיחין עליה לשום חריבה. אבל בזבחים אינו כן: שחיטה אחת לכולן, וזריקה אחת לכולן וקבלה אחת לכולן. 
רבי שמעון מבדיל בין זבחים למנחות. כפי שהזכרנו לעיל, המשנה הראשונה במסכת זבחים קבעה כי קרבן הנשחט שלא לשמו, כשר אך לא עלה לבעלים לשם חובה, וצריכים להביא קרבן אחר. רבי שמעון אומר, בניגוד למשנה שלנו, שדין מנחות שלא לשמה, לא רק שהוא כשר, אלא אפילו עולה לבעלים לשם חובה. הסיבה לכך: בזבחים אין היכר וקשה להבחין במקרה ששחט שלא לשמה, כגון, חטאת ששחטה לשם עולה, לעומת מנחות, ניתן בקלות להבחין, אם קמץ מנחת מחבת לשם מנחת מרחשת, אך בסופו של דבר הביאה במחבת, הרי ''מעשיה מוכיחים עליה'' שהיא מנחת מחבת, ולכן גם יכולה לעלות לבעלים לשם חובה. 
 

הנושא

בדף ג' מקשה הגמרא על דינו של רבי שמעון במספר קושיות, אשר המכנה המשותף שלהם הוא, שגם בזבחים ניתן להבחין בין הקרבנות, וגם שם ''מעשיה מוכיחים עליה''.
אלא מעתה, עולה ששחט לשם חטאת תרצה, דהאי זכר והאי נקבה?
אם שחט קרבן עולה (אשר קרבנה הינו זכר), לשם חטאת (בדרך כלל קרבנה נקבה), הרי שבמקרה זה ''מעשיה מוכיחים עליה'' שאם מביא זכר, הרי ברור שקרבנו עולה ולא חטאת? אם כן, מדוע רבי שמעון חולק רק בדיני מנחות, ומסכים למשנה במסכת זבחים, שאם שחט שלא לשמה, אינו עולה לבעלים לשם חובה?
משיבה הגמרא: כיון דאיכא שעיר נשיא דזכר הוא לא ידיע.
כאשר מלך חוטא הוא מביא ''שעיר נשיא'' ממין זכר. ומכיוון שיש קרבן חטאת המובא זכר, לכן עדיין לא ניתן לכנות את המקרה שלנו ''מעשיה מוכיחים עליה'', כיוון שאין חלוקה חד חד ערכית בין קרבנות חטאת לקרבנות עולה לגבי מין הקרבן.
ממשיכה הגמרא להקשות שתי קושיות על תשובה זו: 
1. אמר לשם חטאת יחיד מאי איכא למימר?
אם אמר במפורש לשם חטאת יחיד שהיא תמיד נקבה, כאן אין מקום לטעות בין זכר לנקבה!
2. ותו, חטאת יחיד ששחטה לשם עולה תרצה, דחטאת נקבה ועולה זכר?
וכן אם הביא חטאת יחיד לשם עולה, גם כאן חטאת יחיד נקבה, ועולה תמיד זכר, אם כן ''מעשיה מוכיחים עליה''?
עונה הגמרא על שתי הקושיות: מיכסיא באליה.
הזנב (בלשון התורה אליה) מכסה את איבר הנקבות, ולכן אין אפשרות לזהות את מין הבהמה. 
הגמרא לא מרפה וממשיכה להקשות: התינח היכא דאייתי כבשה, אייתי שעירה מאי איכא למימר?
בכבשה באמת יש זנב המכסה את איבר הנקבות, אך בשעיר אין זנב, אם כן, בשעיר ניתן להבחין במין הבהמה?
עונה הגמרא תשובה מעניינת: אלא בין זכרים לנקבות לאו אדעתייהו דאינשי.
אנשים לא שמים לב למין הבהמה, ולכן אין זה נקרא ''מעשיה מוכיחים עליה''. 
שואלת הגמרא שאלה נוספת שהתשובה עליה דומה: פסח ששחטו לשם אשם לירצי, דהאי בן שנה והאי בן שתים?
אם שחט קרבן פסח שלא לשם קרבן פסח, אלא לשם קרבן אשם, אולי במקרה זה יעלה הקרבן לשם חובה, שהרי ניתן להבחין בין שני הקרבנות: פסח צריך להיות בן שנה, לעומת אשם אשר צריך להיות בן שנתיים. 
לבסוף מתרצת הגמרא: אלא בין בן שנה לבין בן שתי שנים לאו אדעתייהו דאינשי, דאיכא בן שנה דמיחזי כבן שתים, ואיכא בן שתים דמיחזי כבן שנה.
גם כאן קובעת הגמרא, כי אנשים לא שמים לב להבדל בגיל של הבהמות, ולא מבדילים בין בהמת בן שנה לבהמה בת שנתיים. וכאן הגמרא מרחיבה ומסבירה מדוע, שהרי יש בהמות בנות שנה ''אשר נראות מבוגרות'' בנות שנתיים, וכן הפוך, יש בהמות בנות שנתיים, אשר ''נראות צעירות'' כבנות שנה. 
 

מהו המסר?

למדנו היום כי יש עובדות אשר אנשים לא שמים לב אליהם. הבדל בין זכר לנקבה, וכן הבדל בין בהמה בת שנה לבהמה בת שנתיים, אבחנות אלו, לא נמצאות במודעות של אנשים, ולכן לא תמיד שמים לב להבדל ביניהם.
''חוסר שימת לב'' כמתואר לעיל, מלמד אותנו גם מסרים מעניינים לחיים. למשל: אין לכעוס על ילד שלא שם לב לעובדה מסוימת, בטענה: איך לא ראית זאת? הרי זה דבר גלוי וידוע לכולם. אז לא – מסתבר שלא לכל דבר אנשים שמים לב. לכן יש להיות סבלניים, ולהיות מוכנים לקבל טענה של הילד (או המבוגר) ''לא שמתי לב לכך'' ולקבלה בהבנה ובכבוד.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]