סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

יחס של כבוד / רפי זברגר

זבחים קיד ע''א

 

הקדמה

המשנה הפותחת את פרק האחרון במסכת, הזכירה שלושה דינים בהם יש מחלוקת בין תנא קמא לרבי שמעון:
1. בעלי מומין עוברין, שהקריבן בחוץ - פטור, רבי שמעון אומר: בעלי מומין קבועין – פטור, בעלי מומין עוברין - חייב בלא תעשה.
מום עובר הינו מום זמני, אשר יכול לעבור לאחר זמן מה. אנשים שיש להם מום עובר, והקריבו קרבן בחוץ, לדעת תנא קמא פטורים, כי אינם ראויים להקריב גם בתוך בית המקדש. ולדעת רבי שמעון חייבים בלאו. רבי שמעון מחייב, כיוון שלאחר זמן המום עובר ואז יכול הוא להקריבו בעזרה (אם מדובר במום קבוע, גם לרבי שמעון פטור).
2. תורים שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן, שהקריבן בחוץ – פטור. רבי שמעון אומר: בני יונה שעבר זמנן – פטור, ותורים שלא הגיע זמנן - בלא תעשה.
תורים ובני יונה הינם עופות המותרים להקרבה. תור מותר להקריבו רק כאשר הוא ''בוגר'' ובן יונה מותר להקריבו רק כאשר הינו ''קטין''. ''סימן הבגרות'' של עופות הוא ''ציהוב נוצות הצוואר''. כאשר הנוצות הופכים להיות צהובים, הרי הם גדולים, וכאשר הנוצות לא הצהיבו, הרי הם קטנים.
אם הקריב ''תור צעיר'', או בן יונה ''בוגר'', בשני המקרים פסול להקרבה, ולכן אם הקריב בחוץ – פטור. רבי שמעון מסכים לפטור רק בבן יונה ''בוגר'' כיוון שבמקרה זה ''אין לו תקנה יותר''. לעומת זאת, רבי שמעון אוסר להקריב בחוץ תור ''קטין'', כיוון שהתור הזה במשך הזמן ייהפך להיות מותר (כאשר ייהפך להיות ''בוגר'').
3. אותו ואת בנו ומחוסר זמן – פטור. רבי שמעון אומר: הרי זה בלא תעשה.
יש איסור להקריב באותו יום את האימא ואת וולד שלה. אם הקריבו את האימא והוולד שלה באותו יום, או שהקריבו את הבהמה מחוסרת הזמן (בן פחות משבעה ימים), בשני המקרים הללו, לתנא קמא פטור, כיוון שכרגע הם אסורים בהקרבה בפנים, לכן גם פטורים בהקרבה בחוץ. אך לרבי שמעון, כיוון שבמקרים אלו המצב עתיד להשתנות (למחרת מותר להקריב את הוולד, וכן לאחר שבעה ימים את ''מחוסר זמן'') ומותר יהיה להקריבם, לכן אומר רבי שמעון, כמו במקרים הקודמים, עוברים באיסור לאו, כיוון שהאיסור עתיד להיבטל.
המשנה מסכמת את שלושת המחלוקות, ואת העקרונות של תנא קמא ורבי שמעון:
שרבי שמעון אומר: כל שהוא ראוי לבא לאחר זמן – הרי זה בלא תעשה ואין בו כרת, וחכמים אומרים: כל שאין בו כרת אין בו לא תעשה.
רבי שמעון סובר, כי אם המצב עתיד להשתנות, ולמרות שעכשיו אינו ראוי לבוא לבית המקדש, אבל בגלל שלאחר זמן ראוי לבוא – במקרה זה חייבים באיסור לאו (ולא בכרת, כמו כל שאר איסורי יוצא), ולתנא קמא פטורים, כיוון שאם אין עונש כרת, אין גם איסור לאו.  
 

הנושא

מסבירה הגמרא מדוע המשנה הציגה שלוש דוגמאות, אשר לכאורה כולן בעלי אותם עקרונות:
וצריכי,
דאי תנא בעלי מומין משום דמאיסי, אבל תורין דלא מאיסי אימא (לא), דמודו ליה לרבי שמעון. 
אם היו שונים רק את המקרה הראשון של בעלי מומים, היינו יכולים לחשוב כי תנא קמא פוטר רק בעל מום, כיוון שהינו "מאוס" כלפי הקדוש ברוך הוא (יוסבר בהמשך), אבל תור שלא הגיע זמנו, אינו מאוס, ואז חכמים יודו לרבי שמעון שיהיה חייב, לכן הביאו גם את המקרה השני. מקור לכך שבעל מום מאוס לפני הקדוש ברוך, הפסוק במלאכי (א', ח'): וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע, הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָאוֹת? פִּסֵּחַ או חולה אינו ראוי להקרבה לפני הפֶחַה (המושל) וכמובן גם לא לפני הקדוש ברוך הוא. 
• ואי תנא תורין משום דלא חזי ואידחו, אבל בעלי מומין דאיחזו ואידחו אימא (לא) דמודה להו ר"ש לרבנן.
ואם היינו שונים במשנה רק את המקרה השני של תורים, היה ניתן לחשוב כי רבי שמעון מחייב בלאו, כיוון שהתור עדיין לא היה ראוי להקרבה, אבל בעל מום עובר, שכבר פעם היה ראוי, אולי רבי שמעון לא היה מחייב, לכן הביאו גם את המקרה הראשון של בעל מום, לומר כי רבי שמעון מחייב גם במקרה זה. 
• ואי תנא הני תרתי משום דפסולא דגופייהו, אבל אותו ואת בנו דפסולא מעלמא קאתי לה, אימא מודו ליה רבנן לר"ש - צריכא:
ואם היה לומד במשנה רק את שני המקרים הראשונים, של בעל מום ותורים, היינו אומרים כי חכמים פוטרים כיוון שהפסול הוא בגוף בעל החי (מום, וחוסר זמן של התור), אבל באיסור של ''אותו ואת בנו'' שהפסול מגיע ''ממקום אחר'', אולי חכמים היו מודים לרבי שמעון שיהיה חייב, לכן הביאה המשנה גם את המקרה השלישי ללמד כי תנא קמא פוטרים גם במקרה זה.
 

מהו המסר?

הגדרת ''מאוס'' אשר למדנו אותה היום, ומקורה בפסוק במלאכי מוכרת לנו מגמרות קודמות, קובעת כי אין להביא לבית המקדש ''דברים לא ראויים''. עסקנו היום בקרבן בעל מום, אבל זו רק דוגמא לדברים שאינם ראויים להבאה לבית המקדש. נביא עוד מספר דוגמאות לחיסרון של הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ:
א. אם הכהן בעצמו בעל מום, וכך הוא מקריב קרבנות בבית המקדש.
ב. קיום מצוות ארבעת המינים עם לולב יבש בחג סוכות, שהוא "דבר מאוס".
ג. חפץ אשר שימש לעבירה ולאחר מכן משתמשים בו למצווה – הדבר מאוס כלפי הקדוש ברוך הוא.
למדנו כי אין ''דברים מאוסים'' אינם ראויים להבאה במקדש או לכל דבר שבקדושה. ניתן ללמוד מכאן עיקרון גם למישורים אחרים: להתייחס בכבוד לכל אחד, וחס וחלילה לא לעשות פעולות מאוסות המזלזלות בזולת ואינן מכבדות.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: rafi.zeberger@gmail.com

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר