סנגוריה על האחר / רפי זברגר

זבחים קיא ע''א

הקדמה

למדנו בסוף המשנה האחרונה בדף הקודם כי רבי נחמיה אומר: שירי הדם שהקריבן בחוץ חייב:
בקרבן חטאת זורקים את שיירי הדם הנשארים לאחר זריקת הדם על המזבח אל יסוד המזבח. אומר רבי נחמיה כי אם הקריב את שיירי דם של קרבן חטאת מחוץ לעזרה, הרי מתחייבים על העלאה בחוץ, על פי הכלל הבסיסי שאנו כל הזמן אומרים באיסור העלאה, שכל הדברים המוקרבים בתוך העזרה, אם עשאן בחוץ מתחייב.  
 

הנושא

רבי יוחנן אומר בדברי רבי נחמיה: רבי נחמיה כדברי האומר שיריים מעכבין.
קובע רבי יוחנן כי רבי נחמיה פסק לשיטה הסוברת כי שיירי הדם מעכבים את הכפרה, וכל עוד לא זרקו את השיריים ליסוד המזבח, הרי שהקרבן אינו מכפר. ורק בגלל סברה זו ניתן לחייב את המקריב את השיריים מחוץ לעזרה. 
מקשה הגמרא מברייתא, שם למדנו על דו שיח בין רבי נחמיה לרבי עקיבא לגבי דינו של רבי נחמיה. 
מיתיבי, תנא רבי נחמיה אומר: שירי הדם שהקריבן בחוץ חייב.
אותו הדין אשר למדנו זה עתה במשנה. 
אמר לו רבי עקיבא: והלא שירי הדם שירי מצוה הם.
איך ניתן לחייב על העלאת השיריים בחוץ, והרי שיירי הדם אינם אלא ''שיירי מצווה'' ולא המצווה עצמה. אם כן, אומר רבי עקיבא, אם שיירי מצווה אינם מעכבים את הכפרה, וגם בלעדיהם ניתן להתכפר, כיצד ניתן לחייב עליהם בחוץ?
אמר לו: איברין ופדרין יוכיחו שהן שירי מצוה והמקריבן בחוץ חייב.
משיב רבי נחמיה, כי מצאנו עוד הלכה דומה. שהרי גם הקרבת איברים ופדרים על המזבח, אינה מעכבת כפרה, ומגדרת כ''שיירי מצווה'' (זריקת הדם היא המכפרת בקרבנות בהמה), ובכל אופן, העושה אותם בחוץ חייב!
אמר לו: לא אם אמרת באיברים ופדרים שהן תחלת עבודה, תאמר בשירי הדם שאינן תחלת עבודה.
משיב לו רבי עקיבא: אין מה להשוות בין שתי ההלכות. איברים ופדרים אינם אלא ''התחלת עבודת הקרבן'' (שהרי לאחריהם יש לבצע עוד את אכילת הבשר, שפיכת שיירי הדם), לעומת שפיכת שיירי הדם אל יסוד המזבח, המהווה פעולה מסיימת של עבודת הקרבן. 
ואם איתא לימא ליה הני נמי מעכבי.
מסכמת הגמרא את הקושיא על רבי יוחנן: אם אמנם היה כדבריך, שרבי נחמיה היה סובר כי שפיכת שיריים מעכבת את הקרבן, מדוע לא אמר זאת לרבי עקיבא? הרי בכך היה ''סותם את טענותיו'' של רבי עקיבא. ומכיוון שלא טען כך, כנראה שרבי נחמיה לא סובר ששיריים מעכבים כפרה, בניגוד לדעת רבי יוחנן. 
תיובתא!
המילה תיובתא בסוף קושיא מסמלת ''קושיא חזקה'' העוקרת את הדין שעליה הקשינו, ובעצם טוענת כי דעת רבי יוחנן בדברי רבי נחמיה כנראה אינה נכונה, ובכך ''נסתם הגולל על דעת רבי יוחנן''. 
המשכה של הגמרא ''מפתיע'' אותנו, וחוזרת ומוצאת אפשרות לדון ו''לסנגר'' על דעתו של רבי יוחנן: 
והשתא דאמר רב אדא בר אהבה: מחלוקת בשיריים הפנימיים אבל בשיריים החיצונים דברי הכל לא מעכבי, כי קאמר רבי נחמיה - בשיריים הפנימים, כי תניא ההיא - בשיריים החיצונים.
הגמרא ''מצאה'' את הסברו של רב אדה בר אהבה, במחלוקת חכמים, האם שפיכת שיירי הדם מעכבים או לא. 
אומר רב אדא בר אהבה, כי המחלוקת של חכמים הינה רק בשיירי הדם של קרבנות המוקרבים בתוך ההיכל (בלשון הברייתא ''פנימיים''), אבל ממשיך רב אדא ואומר כי בשיירי קרבנות המוקרבים על מזבח חיצון (''חיצוניים'' בלשון הברייתא), שם כולם מסכימים כי שפיכת השיריים אינה מעכבת. 
לאור זאת נוכל לענות על הקושיא החזקה שהקשתה הגמרא על רבי יוחנן. במשנה שלנו דיבר רבי נחמיה על שיריים של קרבנות פנימיים, ולכן פסק כי העלאת שיירי הדם מחוץ לעזרה מחייבת, כיוון שאמנם הם מעכבים כמו שהסביר רבי יוחנן בדעתו של רבי נחמיה, אך בברייתא שציטטנו קודם לכן, מדובר בשיירי דם קרבנות חיצוניים, ולכן רבי נחמיה לא ענה לרבי עקיבא כי שיירי הדם מעכבים, כי באמת אינם מעכבים בקרבנות חיצוניים. 
הגמרא ממשיכה להקשות גם על הסבר זה, ובסופו של דבר מתרצת את שיטת רבי נחמיה בברייתא באופן הבא: 
לדבריו דר' עקיבא קאמר.
באמת אומר רבי נחמיה, אני סובר כי שיריים מעכבים (כמו שהקשינו בקושיא), אך מדוע לא טענתי טענה זו, כי אני מנסה להוכיח גם לשיטת רבי עקיבא, שהשופך שיריים בחוץ צריך להיות חייב, בדומה להקרבת איברים ופדרים בחוץ המחייבת. 
 

מהו המסר?

בסוגיא זו אשר למדנו זה עתה מצאנו השתלשלות דברים מאוד מעניינת. למרות שבנקודה מסוימת ''החלטנו'' כבר כי הסבר רבי יוחנן בשיטת רבי נחמיה קשה מאוד, עד כדי נקיטת לשון ''תיובתא'', אשר בדרך כלל עוקרת את הדין עליה הקשינו. למרות זאת, ואף על פי כן, הגמרא לא מרפה. היא מנסה עוד ועוד, לחפש ולמצוא הסברים בדעתו של רבי יוחנן.
והנה, מצאנו את דברי רב אדא בר אהבה אשר יכולים לסייע לנו בהבנת דברי רבי יוחנן, ולאחר שהקשינו גם על כך, מגיעה הגמרא להסבר אחר, הסבר חדש אשר מסביר ומחזק את דברי רבי יוחנן.
המסר אשר אנו יכולים ללמוד ממהלך זה של הגמרא: לא להתייאש. לא לקבוע מסמרות בשום עניין, ולומר לעצמנו ולסובבים אותנו, כי אין סיכוי למצוא הסבר אחר, הסבר נוסף וחדש שיאיר את עינינו בסוגיא. במיוחד, כאשר אנחנו מקשים על אמורא, ומבקשים בכל הכוח לא לדחות את דבריו על הסף ולהכריז כי דבריו בלתי מובנים עד כדי הצהרת ''תיובתא''.
נשתדל מאוד ליישם מסר זה גם בחיים. לא ''לקטול'' על הסף דברים של אנשים אחרים. לשמוע, ולנסות להבין את הצד שלהם, ואת הרעיון העומד מאחורי דבריהם.
אנשי בית הלל יישמו את הדברים הלכה למעשה, כפי שמובא במסכת עירובין (דף י''ג):
שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן, והלכה כבית הלל. ומפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין ושונים דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהם .
בית הלל הקשיבו קשב רב לחולקים עליהם. ולא רק זאת, אלא אף השתדלו והקדימו דברי החולקים עליהם, על מנת לבחון לאשורם את דבריהם ולנסות להבינם.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]