מרכיב חשוב מאוד / רפי זברגר

זבחים קי ע''א

הקדמה

בדף שלנו ישנן שלוש משניות העוסקות בהקרבה מחוץ לעזרה, במאמר זה נתמקד במשנה הראשונה הדנה בדיני מנחות המוקרבות מחוץ לעזרה. 
 

הנושא

נפסק במשנה: מנחה שלא נקמצה והקריבה בחוץ – פטור, קמצה וחזר קומצה לתוכה והקריבו בחוץ – חייב.
את המנחות במקדש יש לקמוץ, ואת הקמיצה מקריבים על המזבח. אומרת המשנה, כי אם העלו מנחה מחוץ לעזרה, אשר לא קמצו אותה בבית המקדש, הרי היא פסולה, ולכן לא חייבים על העלאתה מחוץ למקדש.
הדין השני במשנה עוסק במקרה שאמנם קמצו את המנחה, אך לאחר מכן החזירו את המנחה שנקמצה לתוך הבלילה, וכך הקריבו אותה מחוץ למקדש, במקרה זה חייבים. הסיבה לכך, אם היו מקריבים אותה על המזבח בתוך העזרה, היה כשר בדיעבד, למרות שלכתחילה אין להעלות על המזבח את הקמיצה המעורבבת עם שיירי המנחה.
שואלת מיד הגמרא: ואמאי, ליבטלי שירים לקומץ?
מדוע מתחייבים כאשר מעלים את הקמיצה המעורבת בשיירי מנחה (הנשאר מן המנחה לאחר הקמיצה), הרי אנו מכירים בכל התורה כולה דין של ביטול ברוב, וכאן הרוב הוא שיירי המנחה, אם כן, מדוע שהקמיצה לא תתבטל ביחס לשיירי המנחה, ואז הוא בעצם לא העלה את המנחה וצריך להיות פטור?
שאלה דומה ניתן לשאול על הקרבת הקמיצה עם השיריים בתוך העזרה. מדוע אמרנו כי בדיעבד אם הקריב את הכול יחדיו עולה לבעלים לשם חובה, הרי גם בפנים הקמיצה אמורה להתבטל ברוב שיירי המנחה וצריך לפסול אותה מהקרבה גם בדיעבד! שאלה זו אכן נשאלה במסכת מנחות (כ''ג:).
עונה רבי זירא על השאלה: נאמרה הקטרה בקומץ, ונאמרה הקטרה בשירים מה הקטרת קומץ אין קומץ מבטל חבירו אף הקטרת שירים אין שירים מבטלין קומץ.
רבי זירא לומד זאת מגזירה שווה של המילה הקטרה. מילה זו נאמר גם בקומץ, וגם בהקטרת שיירי מנחה.
כשם שאם נערבב קומץ אחד עם קומץ שני, הם אינם מתבטלים (לומדים זאת מערבוב של דם שעיר עם דם הפר בעבודת כהן גדול ביום הכיפורים, ולמרות זאת מתייחסים לדם השעיר לאחר הערבוב), ונשארים הדינים של כל אחד מן הקמיצות, כך נלמד בגזירה שווה לשיריי המנחה, אשר לא יתבטלו, ולא יבטלו זה את זה ולא את הקומץ המעורב בו.
 

מהו המסר?

למדנו היום כי בקודשים אין ביטול של מרכיבים בתוך תערובת. גם אם יש רוב, אין המיעוט בטל לגביו בקודשים.
זהו דין מעניין, שהרי הוא סותר כלל עקרוני בדיני תערובות, של ביטול ברוב. כלומר, למרות שבכל התורה כולה אנו מבטלים את המיעוט ביחס לרוב, הרי שבקודשים ובקרבנות אין הדבר כך.
מה הסיבה? ניתן לומר כי זו גזירת הכתוב הנלמדת מעבודת פר ושעיר של יום הכיפור ללא הסבר נוסף.
אך במקביל, ניתן גם לנסות ולהסביר ולומר, כי כאשר יש דבר ''חשוב מאוד'', כמו קודשים, הרי שאין אפשרות לאף מרכיב להיטמע בתוך המרכיב השני המעורב עמו. לכל מרכיב יש חשיבות עצמית גדולה, והיא באה לידי ביטוי גם אם הוא מעורב עם מרכיבים נוספים.
אם נסתכל על אנשים, מבוגרים או ילדים, הרי שניתן בהחלט לומר על כל אחד ואחד כי הוא ''מרכיב חשוב מאוד'' ולא ניתן ''לערבבו'' עם הסובבים אותו. כל בן אדם, ובכלל זה כל ילד, מהווה ישות עצמית חשובה וייחודית, ואינה ניתנת "להיבלע".
מבט כזה על אנשים, ''פותח לנו את העיניים'' ומחייב אותנו מאוד מאוד. לא ניתן חס וחלילה לומר על אף אחד כי הוא חלק מן החברה, הקבוצה, בהיבט הזה שאין צורך להתייחס אליו באופן אישי. אמנם נכון, הוא יכול להיות חלק מקבוצה, אך במקביל ואולי לפני הכול, הוא אישיות עצמאית חשובה, שאין להתעלם ממנה חס וחלילה. יש לתת יחס של כבוד לכל אחד ואחד, בין אם חלק מקבוצה, ובוודאי אם הוא בודד. כל בן אדם הוא ''חשוב מאוד'', וכך צריך לראות ולחוש את הדברים.
יש לשים לב לכל אחד ואחד, לבחון את הצרכים והיכולות שלו, את הקשיים והמהמורות שבהם הוא נתקל, ולנסות לסייע ולעודד עד כמה שניתן.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]