דיוק וחידוש ברש"י

זבחים דף קב

עמוד א

רש"י ד"ה נאמר בו רושם. סימן מה של חרון היה שם פעמים הכאה פעמים נזיפה פעמים קללה וגידוף כגון (שמואל א כ) ויחר אף שאול כתיב בתריה בן נעות המרדות ויחר אף אליהוא (איוב לב) לא רבים יחכמו (שם) ויחר אף יעקב ברחל התחת אלהים (בראשית ל) לשון נזיפה הוא:

הדיוקים העולים ברש"י זה:
א. מדוע ציין רש"י כדוגמא לרושם שלוש דברים אלו – הכאה, נזיפה, קללה וגידוף, הרי יש עוד דוגמאות שכתוב סוגי עונש בעקבות החרון אף, כגון (בראשית לט יט) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂהּ לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ. ולאחר מכן נתנו בבית הסהר.
ב. שלשת הפסוקים שרש"י מביא משמעותם נזיפה, מדוע לא הביא פסוק לדוגמא על השאר, הכאה – (במדבר כב כז ) ותֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל, קללה – דברים כט כו) וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה, ולהיפך בהבאת פסוקים אלו יכל רש"י להביא רק פסוקים מן התורה ללא דברי נביאים, כמו שמשמע בלשון הגמרא, כל חרון אף שבתורה.
ג. וכפי שמובן מרש"י שזה לאו דווקא תורה אלא גם נ"ך וע"כ הביא פסוק מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים, מדוע סדרן בסדר הזה מן הנביאים מן הכתובים ולבסוף מן התורה, ומדוע בחר גם דווקא פסוקים אלו, אכן הפסוק שרש"י הביא מן התורה זו הפעם הראשונה שנאמר "חרון אף", אבל בנביאים הפעם הראשונה זה פסוק בספר יהושוע (ז א) "וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף יְהוָה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.", ובכתובים זה פסוק בספר דברי הימים א (יג י) "וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּעֻזָּא וַיַּכֵּהוּ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ עַל הָאָרוֹן וַיָּמָת שָׁם לִפְנֵי אֱלֹהִים." .
ד. רש"י כותב בסוף דבריו - לשון נזיפה הוא שזה משתמע רק על הפסוק האחרון, ולכאורה כל שלושת הפסוקים הם לשון נזיפה, והיה צריך לומר בתחילה לשון נזיפה כגון וכו'.
והנה ההסבר בדברי רש"י טמון בפתיחת דבריו "סימן מה", וכוונתו למקומות שלא נאמר בהם עונש ממש אלא סימן מה לכל הפחות, ובזה תתחזק קושית הגמרא על הפסוק במשה שאפילו "סימן מה" אין בו, ורש"י ממשיך להביא שלשה דברים הנכללים בסימן מה שאינם עונש, ודברים אלו הם על פי הגמרא בערכין (דף טז ע"ב) עד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ורבי יוחנן אמר עד נזיפה כתנאי רבי אליעזר אומר עד הכאה רבי יהושע אומר עד קללה בן עזאי אומר עד נזיפה אמר רב נחמן בר יצחק ושלשתן מקרא אחד דרשו {שמואל א כ-ל} ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות וכתיב {שמואל א כ-לג} ויטל שאול את החנית עליו להכותו למאן דאמר עד הכאה דכתיב להכותו ולמאן דאמר עד קללה דכתיב {שמואל א כ-ל} לבשתך ולבושת ערות אמך ולמאן דאמר עד נזיפה דכתיב ויחר אף שאול וכו',
ולכן רש"י הביא בראשונה את הפסוק ויחר אף שאול כי שלשת הדברים נמצאים בפסוק זה, (ורש"י קראם קללה וגידוף כי לבשתך ולבשת ערות אמך זה לשון כפולה), ואפשר שסידרם לא כהגמרא בערכין הכאה קללה ונזיפה שזה כסדר חומרתם ראה שם במפרשים, אלא אפשר שאולי סידרם רש"י בסדר זה הכאה החמור יותר לרושם של חרון, המצוי יותר נזיפה והאחרון קללה,
לאחר מכן הביא רש"י את הפסוק באיוב שהמיוחד בו שנאמר שם שלשה פעמים חרון אף, וַיִּחַר אַף אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי מִמִּשְׁפַּחַת רָם בְּאִיּוֹב חָרָה אַפּוֹ עַל צַדְּקוֹ נַפְשׁוֹ מֵאֱלֹהִים ...וַיַּרְא אֱלִיהוּא כִּי אֵין מַעֲנֶה בְּפִי שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַפּוֹ, ורק לאחר מכן נאמרת הנזיפה,
ואחרון חביב מביא רש"י את הפסוק מן התורה שזה פעם ראשונה שכתוב חרון אף בכל התנ"ך, אבל הנזיפה ממש לא מורגשת הוצרך רש"י לומר שהמילים "התחת אלקים" הם לשון נזיפה, אף שיעקב אבינו לא אמר על רחל עצמה במפורש נזיפה אלא זה תוכחה שמשתמע כאילו שהיא לא פונה לה' כביכול שאליו צריך לפנות, ועוד מצאנו לשון זה ולא בכוונת נזיפה אלא עידוד, אצל יוסף שאמר התחת אלקים אני בשביל להרגיע את אחיו שלא יפחדו, ואפשר לרמוז על פי מה דאיתא באבות פרק ו משנה ב אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם, שפירושה מי שסר מן התורה הוא נקרא נזוף כ"ש מי שסר מן ה' עצמו ולא מתפלל ומבקש ממנו כביכול, ונרמז אשה יפה – רחל אמנו שנאים מעשיה, וסרת טעם – שבקשה מיעקב אבינו בנים ולא מאלקים.קשר נוסף בדרך רמז נמצא בהבאת דווקא פסוקים אלו משמואל ומאיוב, נראה שבסוף הסוגיא הזו בענין החרון אף על משה, מביאה הגמרא פסוקים משמואל בענין שאול, ופסוקים מאיוב, ועוד אפשר שהם שלוש של שלוש שלוש - סביב שלושת פסוקים אלו יש את שלושת הענינים של הכאה נזיפה וקללה, בשמואל כמו שהובא לעיל מהגמרא בערכין, באיוב, בירושלמי סוטה פרק ה' הלכה ו' אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם, הוא בלעם שרצה לקלל
ולבסוף ברכ-אל, (ויש שם גם דרש רם משפחת אברהם), והפעם הראשונה שנאמר בתורה חרון אף והכאה הוא בבלעם שנאמר ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל, בתורה איתא במדרש רבה על פסוק זה וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל (בראשית ל, ב), רַבָּנָן דְּרוֹמָאָה בְּשֵׁם רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר (איוב טו, ב): הֶחָכָם יַעֲנֶה דַּעַת רוּחַ, זֶה אַבְרָהָם, (בראשית טז, ב): וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי. (איוב טו, ב): וִימַלֵּא קָדִים בִּטְנוֹ, זֶה יַעֲקֹב, וראה במפרשי המדרש על המושג רוח קדים וברש"י פרשת בשלח על הפסוק ברוח קדים עזה כל הלילה, והיא היא הכאה המכה על הים (ראה גם הפסוקים הסמוכים בישעיה כז ז הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ אִם כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג. ח בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים, וזה נסוף על יציאת מצרים) וכן במכילתא שם וְאֵי זוֹ זוֹ? זוֹ רוּחַ קָדִים. וכֵן אַתָּה מוֹצֵא, שֶׁלֹּא נִפְרָע הַמָּקוֹם מֵאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וּמֵאַנְשֵׁי סְדוֹם, אֶלָּא בְרוּחַ קָדִים עַזָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (אִיּוֹב ד,ט) מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַּ יֹאבֵדוּ, וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ. הרי לנו הכאה, וקללה כדאיתא על שאמרה ואם אין מתה אנכי ואכן נתקיימה קללתה ומתה בלידת בנה בנימין (ששאול משבט זה), ונזיפה התחת אלקים.
 

עמוד  ב

רש"י ד"ה והיכי עביד הכי. רבי אלעזר ברבי שמעון דאמר האי דינא בבית הכסא:
רש"י ד"ה לאונסו. שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו ודוגמתו שמעתי בקדושין:
נפתח בנאמר בגמרא בתחילת הסוגיא:
אמר רבא האי דינא מרבי אלעזר ברבי שמעון גמירנא דאמר בבית הכסא – בהמשך מובא הדין המדובר ולא כדין פסוק אלא בצורת דיון ארוך בנוגע לטבול יום הבא לבקש לאכול ממנחה וכו' שעל כל זה ציין רבא שהוא מר"א ברבי שמעון וזה למעשה ברייתא שלמה,
פירוש דברי רבא בפשטות שרבא למד את הדין הזה מר"א בר"ש שאמרה בבית הכסא,
בסיום הדין – הדיון הזה, שואלת הגמרא והיכי עביד הכי – מסביר רש"י איך ר"א בר"ש אמר את זה בבית הכסא, ו[הרי] אמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר [בדברי תורה] חוץ ממרחץ ומבית הכסא, מתרצת הגמרא לאונסו שאני, מסביר רש"י שהיתה שמועתו שגורה בפיו ו[לכן] מהרהר בה על כרחו.
ומכאן נבוא להציג את הדיוקים ברש"י ולאחר מכן שאילות בהבנת דברי הגמרא ורש"י שחלקם הובאו במפרשים.
א. מדוע רש"י כותב "האי דינא" יכל לומר דאמר בבית הכסא ומובן מאוד שמדובר בדין הזה.
ב. רש"י כותב שהיה שמועתו שגורה בפיו, מנין לרש"י שכך היה לכן היה מהרהר וכי לא יכל לומר שהיה מהרהר על כרחו, ומיני וביה נשאל הרי כתוב "שאמר" וכפי שרש"י עצמו מסביר בפירוש שאילת הגמרא ובתירוץ זה נהפך להירהור גרידה,
ג. ונמשיך ונשאל ואם זה אכן היה הרהור בלבד כפי שרש"י אומר, איך ידע מכך רבא.
ד. ממשיך רש"י לומר שדוגמתו "שמעתי" בקידושין, מדוע רש"י כותב שמעתי על דבר לכאורה הכתוב במפורש בגמרא, אמנם הלשון "שמעתי" ברש"י מופיע פעמים בודדות בש"ס כשמציין לגמרא אחרת ובדרך כלל הכוונה לפירוש הנאמר לו מרבותיו כשלמד את המסכתא השניה, אבל במסכת זבחים מופיע לשון זו כמה וכמה פעמים אבל על דברים הנוגעים לקדשים ורש"י כותב זאת לגבי דברים ששמע בסדר יומא או במסכת מנחות, ולכאורה זה שענין קדשים אין לסמוך על סברות והכל צריך להיות במסורת, וא"כ הקושיה תתחדד יותר מה ראה לומר זאת על ענין שאינו קשור באופן ישיר לקדשים אלא ללימוד בבית הכסא, גם הלשון דוגמתו הוא שונה משאר מקומות שכותב כמו או וכן.
ה. הדבר הוכח כמה פעמים שיש לרש"י דרך מיוחדת בהבאת ראיות או מקורת לפירושו, שבחלקם לא ציין מקום כלל אלא כתב כמו או כדאיתא בלי לציין מקום, ויש מקומות שמציין מקום כשם הפרק ללא שם המסכתא ולפעמי מציין את שם המסכתא בלבד, ובכל מקרה ציון מקום וככל שהוא מפורט יותר יורה למעיין שרש"י רוצה שנסתכל באותו מקום, ולפעמים בשם המסכת עצמה נרמז ענין נוסף בהבנת הדברים, וא"כ צריך להבין מדוע ציין כאן למסכת קידושין.

ומרש"י נפן לשאלות הנוספות המתעוררות בסוגיה זו, וכן דיוקים בגמרא:
א. נכתב בגמרא שרבא למד זאת מר"א בר"ש, דבר זה לא יתכן כידוע רבא אמורא בדור הרביעי ורבי אלעזר הוא תנא, ואכן המהרש"ק גורס רב, שזה דבר אפשרי.
ב. גם לגירסא רב צריכים לציין שזו היא המימרא היחידה שאמר משמו של ר"א בר"א, ולא רק שאמר סתם משמו אלא ציין "דגמירנא" פי' שלמד זאת ממנו, כידוע רב הוא תלמידו של רבי וממנו רוב תורתו ואף היה המתורגמן בבית מדרשו של רבי – רבי יהודה הנשיא , ואכן רבי אלעזר בר"ש נחשב בגמרא לחברו.
ג. ואם אכן זה הדין היחיד שלמד ממנו, הייחודיות והתמיהה העולה מכך יגברו, למה בדיוק את עניין זה אמר בבית הכסא, ולמאי ציין זאת.
ד. דין זה אינו ככל הדינין אלא זה דין שנאמר בצורה של דיון ארוך שזה דבר לא שכיח כמעט.
ה. הגמרא מתרצת שזה היה לאונסו וכי שכבר הוזכר שרש"י מסביר שהרהר, וא"כ איך ידע מכך רב ונהיה מוכרחים לומר שלאחר שהרהר ר"א בבית הכסא אמר לרב את מה שהרהר, והשאילה העולה מאליה לצורך מה היה צריך ר"א לומר שחשב על זה בבית הכסא, ועוד יותר לצורך מה רב ממשיך לספר זאת.
ו. השפת אמת מתמיה על רש"י דר"א אמרה בבית הכסא דמה שייך לומר על זה לאונסו לפלפל כל כך ואם זה מתוך הרהור של אונס ששכח שהוא בבה"כ למה רבא לא הזכיר לו שיפסיק (ויש ששואלים איך הלכו יחד לביה"כ הרי צריך לילך יחידי והם הבינו שרב היה בסמיכות לר"א) ולכן כותב השפ"א שרבא היה בביה"כ ושמע משם את פלפולו של ר"א ועל זה שאלה הגמרא איך מותר להרהר ומשני לאונסו שאני, ממשיך השפ"א לומר שלשון הגמרא בתחילה דאמר בבית הכסא, הוא לאו דווקא או שטעות סופר וצ"ל לומר גמרינא בבה"כ מר"א דאמר וכו'
דברי השפ"א המנוגדים לרש"י והמכריחים להגיה בגמרא צ"ע גם מה שהזכיר רבא הרי זה לא יתכן, ואף למקיימים את הגרסא רבא בגמרא ומסבירים שלא למד את זה מר"א ממש אלא משמו וכך הועבר במסורה שאמר את זה בבית הכסא, אבל לפי ציור השפ"א לא שייך כלל לומר רבא, ועוד אל פי דברי השפת אמת אלמאי אמר רבא היכן שמע זאת כשהיה בבית הכסא.
אחר כל זאת נילך במסילה שרש"י מוליכנו לנאמר במסכת קידושין דף ל"ג ע"א ונפתח קודם בדברי רש"י שם בד"ה
לאונסיה שאני. פעמים שהוא טרוד ומעיין בשמועתיה לפני כניסתו למרחץ וע''כ היא שגורה בפיו ולבו ומעיין בה בבית המרחץ: וכאן שוב רש"י כותב את הלשון שגורה בפיו ולבו, ומפרט יותר, פירוש זה שרש"י אומר שגורה בפיו הוא לכאורה תוספת שאיננה נזקקת ממש לפשט שהרהר, מאן יאמר לן שהייתה שגורה בפיו ובוודאי דבר זה היה לרש"י במסורה מרבותיו והוצרך לכך, אמנם בזבחים יכלנו לומר שכתב שגורה בפיו בגלל מה שרב אמר דגמירנא "דאמר" בבית הכסא ולכן אפשר לקשור זאת ללשון שגורה בפיו, אלא שבקידושין בוודאי אין צריך לכך ללשון שגורה בפיו כי מדובר בהרהור בלבד ולא נאמר שם שום לשון אמירה, ורש"י כתב "דוגמתו" משמע שזכרון אחד עולה לכאן ולכאן.
ונמשיך בלשון הגמרא והא ר' חייא הוה יתיב בי מסחותא וחליף ואזיל רבי שמעון בר רבי ולא קם מקמיה ואיקפד ואתא אמר ליה לאבוה שני חומשים שניתי לו בספר תהלים ולא עמד מפני ותו בר קפרא ואמרי לה ר' שמואל בר ר' יוסי הוה יתיב בי מסחותא על ואזיל ר' שמעון בר רבי ולא קם מקמיה ואיקפד ואתא א''ל לאבוה שני שלישי שליש שניתי לו בתורת כהנים ולא עמד מפני ואמר לו שמא בהן יושב ומהרהר טעמא דבהן יושב ומהרהר הא לאו הכי לא לא קשיא הא בבתי גואי הא בבתי בראי ה''נ מסתברא דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא דילמא לאונסיה שאני, ע"כ
מדובר כאן בשני סיפורים שארעו לרבי שמעון בר רבי – הוא רבי רבי יהודה הנשיא חברו של רבי אלעזר בן רבי שמעון, בשניהם הוא נכנס לבית המרחץ ולא קמו מפניו, והוא מספר זאת לאביו, תוך שהוא מזכיר את הדברים שהוא לימדם – את רבי חייא שני חומשים בתהילים, ואת בר קפרא או ר' שמואל בר ר' יוסי שני תשעיות בתורת כהנים ( הוא ספרא דבי "רב" תלמידו של רבי וחברו של ר' שמעון בנו של רבי, וכפי המסופר בגמרא שרב בהיותו מתורגמן בבית המדרש נכנסו באיחור ר' שמעון ורב חייא וחזר בשביל כל אחד מתחילת הדרשה ), רבי עונה לבנו ואמר לו שמא בהן יושב ומהרהר ומסביר רש"י וטרוד היה ולא הבין בעברך לפניו, ומובא בתוספת ישנים (נדפס כיום על הדף וכן מביאם המהרש"א) שמא בהן יושב ומהרהר כו'. לא היה צריך לומר בהן דה''ה בשאר ד''ת אלא הא דקאמר הכי סוד ה' ליראיו כדאיתא בב''ר דאמר ר' חייא יבא עלי אם לא הייתי מסתכל בספר תהלים כו', ע"כ ונוסיף עוד לדייק בתוך הדברים כי אם רוצה רבי לרצות לבנו יכול לומר בסתם שמא היה טרוד ולאו דווקא בדברי תורה, ומוסיף לומר "בהן" , ותוספות מסבירים שרבי ידע ברוח קדשו שהדברים החביבים על רבי חייא הוא מדרש התהילים וכפי שנמצא במדרש רבא בראשית ל"ג ג, [במדרש איתא שרבינו הוא רבי אומר את שבחו של תלמידו רבי חייא שהוא גדול וקדוש ומספר עליו רבי ישמעאל ברבי יוסי כביכול בתלונה שהוא לא קם מפניו, ורבי חייא נשאל (במפרשי המדרש פיר' שרבי שאל אותו) למה לא קם וענה מפני שהיה עסוק באגדת תהילים,(השל"ה מסביר שבמדרש תהילים מוסבר הפסוק מפני שיבה תקום שצריכים לעשות תשובה בצעירות ולא לחכות לזיקנה ולכן כך רבי חייא למד פשט בפסוק ומפני זה לא קם)] ובזה נחמו ביותר שהדברים שאתה עצמך למדתו הם הם הדברים החביבים עליו ביותר, וכפי שיומתק עם דברי רש"י בד"ה לאונסיה וכו' שגורה בפיו ולבו, שאכן חוזר עליהם תמיד,
אחר שהגיעונו שמדרש תהילים הם הדברים החביבין על רבי חייא, נבין שהדברים החביבין על בר קפרא/ר' שמואל בר"י הם תורת כהנים הוא ספרא דבי רב,
ומכאן נחזור לגמרא בזבחים ולדבר "רב" הוא האוסף ובודאי גם המחבב של הברייתות בתורת כהנים, ומביא את דברי רבי אלעזר ברבי שמעון, וכל הדרשות מהפסוקים הנאמרים במהלך אותו דיון "האי דינא" כמו שפותח רב בדבריו, וכפי שרש"י חוזר ומבי לשון זה האי דינא, מובאים אכן בתורת כהנים, ופותח רב ואומר האי דינא גמירנא מרבי אלעזר ברבי שמעון וכל פילפול זה הוא מהדברים החביבים עליו הגורמים שיאמרם בבית הכסא, ועל כך שאלה הגמרא איך יתכן שיאמרם בבית הכסא במקום שאפילו להרהר אסור, ועונה הגמרא וכפי שרש"י מביא מהמסורה "שמעתי" שהייתה שגורה בפיו,
והנה הדבר המיוחד הנלמד בבית מדרשו של "רבי" שדברים חביבים ומיוחדים גורמים שיחשבו עליהם בבית הכסא, ומאן דנפח מדיליה נפח ורבי ידע זאת גם על עצמו, חוזרים גם בבית מדרשו של חברו רבי אלעזר בר רבי שמעון, ובשניהם עניין חביבות של דברים השייכים לתורת כהנים בעניני הקרבנות ולמעלה מכך תהילים לדוד כדאיתא טוב יום בחצריך מאלף עולות שיעלה בנך שלמה, ולא לחינם בשניהם מצאנו את ענין ההרהור בבית הכסא, אמנם בקידושין הסיפור עצמו הוא גבי בית מרחץ (ולכך רש"י כתב "דוגמתו") אבל הן כשרבי אמר לבנו בהן היה מהרהר מדיליה נפח שאצלו זה יכול לקרות בבית הכסא, והן כשהגמרא מקשה ומביאה את דברי רבה בר בר חנה בשם רב יוחנן מוזכר גם בית הכסא,
ונפלאים הדברים וחביבין מאי דאיתא בבא מציעא דף פ"ה ע"א מספרת הגמרא על הייסורין שהיה לרבי שאמר עליהם חביבין יסורים במשך שלש עשרה שנים והסבל הגדול שהיה לו כשהיה הולך לבית הכסא שצעק מרוב יסורים ולכן היה מכוין ללכת בשעה שנתנו מספוא לחיות ויש רעש גדול ובכל זאת צעקותיו היו נשמעים עד ליורדי הים ומשיכה הגמרא לומר שיסורי ר' אלעזר ברבי שמעון שהיו מוציאים מתחתיו שישים קערות מלאות דם כל לילה שקיבלם מאהבה עדיפי מהיסורין של רבי שקיבלם לסיבה, (יעויין שם בגמרא גבי מעיו של ר"א בר"ש גדלם המופלג וכן ששאבו שומן ממנו ולכאורה גם אצלו סביר שהיה משמעות גדולה יותר לשהייה זמן ארוך בבית הכסא) ומכאן שרבי היה מגיע לבית הכסא לאונסו ואפשר שאפילו באותו הזמן היה מסוגל להרהר מדברים החביבים עליו, (ולכאורה שייך לומר שגם ר"א בר"ש נאנס לשהות יותר בבית הכסא).
וסיום הדברים שרש"י נקט את שם המסכת קידושין לרמוז בכך כשם שהדבר שנדמינו בו לבהמות מתקדש ונקרא קדושין והוא הוא לשון הקדש דאסר לה אכולא עלמא כהקדש, כך גדולי עולם אלו היו במקום הנחות ביותר בית הכסא נאנסים לחשוב בדבר המקודש קרבנות, וכדברי ר' צדוק הכהן שכל מעשה בגמרא משתייך לאותה המסכת שנכתב בה מעמד הר סיני בשבת כי בשבת ניתנה תורה, חורבן בית המקדש בגיטין כביכול גורשנו מארצנו, וכן המעשים האלו מענין בית הכסא והיכולת להתקדש גם שם נכנסים לקידושין ולזבחים.

ונסיים בפרפרת נאה הקושרת בקשר של קיימא את כל הדברים שהוזכרו כאן, בפתיחת פרשת עקב הנמצאת בין הטטפת שבפרשת שמע בואתחנן לפרשת והיה אם שמע שבעקב(הנקראת כבר השבת במנחה) והיה עקב תשמעון כותב רש"י אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון עכ"ד, זקיני ז"ל היה אומר לי שמצוות שאדם דש בעקביו הוא רמז למצוות תפילין שפעמים הרצועות נגררות על הקרקע ודורכן בעקביו, ובילקוט מעם לועז (מקורו בספר שפתי ישנים) דהם רצועות התפילין וחוטי הציציות שלא יגררו על הקרקע מקום הילוך ודישת העקב, ונדרוש עקב עקב במסורה עקב שמע אברהם בקולי, וכנאמר באברהם מחוט ועד שרוך נעל שבזכות זה זכו בניו לרצועה של תפילין וחוט של ציצית, ואפשר לרמוז גם שמצוה קלה היא קשירת נעל שמאל כשם שקשר תפילין ביד שמאל, ובהגהת רעק"א על השו"ע מביא ראיתי בספר עמק המלך טעם לשבח ע"פ המאמר (הנ"ל) אם מחוט ועד שרוך נעל זכו לתפילין לכן ניתן חשיבות לשרוך הנעל לקשור דווקא של שמאל תחילה לרמוז להנ"ל, ועומק הדברים שהיהודי נצרך בכל פרט ופרט להתקשר לדברי שבקדושה וגם בשרון הנעל הנמצא בעקב למטה למטה חושב מהתפילין הנמצא למעלה, ומהטטפת שהם האותות הקושרים בינינו לקב"ה, והיפוכו הוא שאין מקנחים בבית הכסא המקום הנחות ביותר ביד ימין כי היא הקושרת את התפילין, וא"כ גם בפעולה זו חושב בע"כ על התפילין והוא הוא הקשר – הקשר לקב"ה בתפילין, ואצל התנאים הגדולים מצינו שלאנסם הרהרו בבית הכסא בקרבנות שבתורת הכהנים ולמעלה מכך תהילים כמו שהוזכר.