אמירות ברורות / רפי זברגר

זבחים קז ע''א

הקדמה

למדנו במשנה הפותחת את הפרק כי השוחט ומעלה בחוץ – חייב על השחיטה וחייב על העלאה. 
כלומר יש איסור גם לשחוט קרבנות מחוץ לעזרה, וכן יש איסור נוסף להעלות קרבן על המזבח ולהקריבו מחוץ לבית המקדש. 
 

הנושא

בתחילת הגמרא בררנו את המקורות של איסור שחיטה ואסור העלאה בחוץ. לאחר מכן מתמקדת הגמרא באיסור העלאה:
אשכחן מוקטרי פנים שהעלן לחוץ, מוקטרי חוץ שהעלן לחוץ מנין?
שואלת הגמרא, מצאנו מקור לאיסור העלאה כאשר שחטו (בלשון הגמרא הקטירו) את הקרבן בתוך העזרה, ואז הוציאוהו והקריבו בחוץ, מניין אנו לומדים כי אסור להקריב קרבן בחוץ, כאשר גם שחטו אותו מחוץ לעזרה?
תשובה 1: אמר רב כהנא: אמר קרא (ויקרא י''ז, ח'): וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם, אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח.- על הסמוכין תאמר.
בפרק העוסק באיסור שחוטי חוץ, מפורט בהמשך גם איסור העלאת קרבן בחוץ, וזהו הפסוק הפותח קטע זה. מתוך המילים וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר בתחילת הפסוק, מסיק רב כהנא כי האיסור של העלאה מתייחס לאיסור של שחוטי חוץ, אשר נכתב בפסוקים הקודמים. אם כן – למדנו מכך, כי אסור להקריב קרבן בחוץ, גם כאשר נשחט לפני כן בחוץ. 
דחיה: מתקיף לה רבא: מי כתיב ועליהם, ואליהם כתיב? 
כתוב בפסוק ואליהם באות אלף, ולא באות עין. אם כן, אין הכוונה כי הפסוק מתייחס לנאמר בפסוקים שלפני כן, אלא לאנשים שעליהם מכוון האיסור, כפי שנכתב בתחילת הפרק (פסוק ב'): דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם.
תשובה 2: אלא כדתנא דבי ר' ישמעאל: ואליהם תאמר - לערב פרשיות.
למדנו בברייתא אשר נלמדה בבית המדרש של רבי ישמעאל, כי האיסור נלמד מהאות וו בתחילת המילה ואליהם, והיא המחברת את הפסוקים של איסור העלאת חוץ, לפסוקים לפני כן של איסור שחיטת חוץ.
תשובה 3: ר' יוחנן אמר: אתיא הבאה הבאה, מה להלן מוקטרי חוץ אף כאן מוקטרי חוץ.
מקור נוסף מלמד אותנו רבי יוחנן, מתוך גזירה שווה בין העלאת חוץ לשחוטי חוץ, בשניהם יש את המילה עם השורש "הבאה", ומתוך כך למדים כי כמו ששחוטי חוץ נעשה בחוץ, כך גם העלאת חוץ תיעשה לאחר שחיטה שבוצעה מחוץ לבית המקדש. 
לאחר שלמדנו את המקורות, לפי השיטות השונות של איסור הקרבה בחוץ, גם אם נשחט בחוץ, מקשה רב ביבי: 
הא דתנן (כריתות, ב', א'): שלשים ושש כריתות בתורה תלתין ושב הויין, דאיכא המעלה והמעלה?
אחד מבין שלושים ושש איסורים המנויים במשנה שם, אשר חייבים עליהם עונש כרת, הוא "מעלה בחוץ", האיסור ''שלנו'', של העלאת קרבן על מזבח מחוץ לעזרה. שואלת הגמרא: לאור מה שלמדנו זה עתה, כי יש שני איסורים, אחד של מעלה בחוץ קרבן אשר נשחט בעזרה, והשני: מעלה בחוץ קרבן אשר נשחט מחוץ לעזרה, היה צריך למנות במשנה במסכת כריתות שלושים ושבע איסורי כריתות, ולמנות פעמיים איסור מעלה בחוץ?
הנפקה מינה, אם יש שלושים ושש או שלושים ושבע, לפי ההסבר שם, אם עשה כולן בשוגג בהעלם אחד, או אז חייב להביא קרבן חטאת על כל אחד ואחד מן האיסורים. אם כן, אם עשה שלושים ושבעה איסורים, שתי פעמים העלאה, פעם אחת כאשר שחט בעזרה, ופעם שנייה כאשר שחט מחוץ לעזרה, היה צריך להיות חייב שלושים ושבע חטאות?
עונה הגמרא: קשיא.
באמת "שאלה קשה", ולא עונים עליה. אנו יודעים שיש הבדל לשונות, כאשר הגמרא נשארת בשאלה, בין אם נכתב קשיא כמו אצלנו, או תיובתא במקומות אחרים. תיובתא היא ''קושיא קשה'' שאין עליה תירוץ כלל וכלל, והדין המוקשה נדחה, לעומת קשיא, שזו קושיא לא כל כך חזקה, והדין המוקשה נשאר בעינו. 
מהו הדין המוקשה הנשאר בעינו, ניתן לומר על כך שתי אפשרויות:
1. אמנם אדם המעלה קרבן מחוץ לבית המקדש, פעם כאשר השחיטה בעזרה, ופעם כאשר השחיטה מחוץ לעזרה באמת יהיה חייב שתי חטאות, כפי שחשבנו לפני קושיית הגמרא, והמשנה במסכת כריתות לא פירטה את שני האיסורים, כיוון שהם ''מאותו סוג''. זאת, בדומה לאיסור שבת, אשר נמנה במשנה שם כאיסור אחד, למרות שאנו יודעים כי ישנם שלושים ותשע אבות מלאכה, שאם עשאן כולם בהיעלם אחד – חייבים על כל אחד ואחד, וכן בעבודה זרה, המתחלקת למספר עבירות, ובכל אופן נמנית רק כעבירה אחת. אם כן, גם במקרה שלנו, אמנם יש שתי העלאות, אך מכיוון שיש להם ''שם אחד'' (העלאה), המשנה מונה אותם רק כאיסור אחד. 
2. הקושיא של הגמרא, עוקרת את הדין שחשבנו לפני כן, ובאמת, אם עשה את שני האיסורים הנ''ל בהיעלם אחד, יתחייב רק על איסור אחד ולא על שניים. לפי זה הקושי הנשאר בגמרא, הוא מדוע הדין כזה, שהרי למדנו לעיל, שני מקורות (מקור ראשון נדחה) לכך שיש שני איסורים, אם כן, מדוע באמת יתחייב רק בקרבן חטאת אחד.
 

מהו המסר?

למדנו בגמרא כי ''הקושיא קשה'' ואין עליה תשובה, אך ראינו זה עתה, כי ניתן להסביר זאת בשני אופנים שונים לגמרי, כאשר יש נפקות הלכתית מאוד גדולה בין שני ההסברים. אם כך, נשארנו "בקושיא על הקשיא'', מהי באמת כוונת הגמרא, ומה עומד מאחורי מסקנת הגמרא המבוטאת במילה אחת ''קשיא''.
ניתן ללמוד מכך, כי יש להגדיר היטב את הדברים. לא מספיק לומר כי ישנה קושיא שאין עליה תירוץ, אלא יש להרחיב ולומר מהן המסקנות הנובעות מאותה תשובה.
הזכרנו זאת מספר פעמים, כי אין להתקמצן במילים, ובעיקר במקום שניתן להבין במספר משמעויות שונות. עדיף לשומע, וגם למדבר, להרחיב ולהסביר את כוונותיו, רצוי להדגים זאת בדוגמא אחת או שתיים ובלבד שדבריו יובנו כהלכה, ולא נצטרך לתת פרשנויות לדברים.
הדבר נכון בכל מצבי החיים השונים, ונכון גם ביחסי הורים וילדים. כאשר הורה אומר כי מעשה מסוים יגרור יחס כזה או אחר, יש לפרט היטב את המעשה עליו מדובר, וכן רצוי לפרט מה הכוונה ''יגרור יחס מסוים''. תמיד ''יותר בריא'' ויותר נכון, שכל הדברים יהיו מובנים וברורים, כך שלא תהיינה ספיקות לאחר מכן במה מדובר.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]