סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1088

"ממשקה ישראל מן המותר לישראל"

מנחות ו ע"א

הגמ' לומדת מפסוק ביחזקאל מ"ה. ט"ו. יסוד חשוב בדיני הקורבנות וכך נא' שם "ושה אחת מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל למנחה ולעולה ולשלמים לכפר עליהם". המקרה מתייחס לקרבנות אותם יש להקריב והוא מצריך את הקורבנות להיותם עונים על נתון של "ממשקה ישראל" מה כוונת הפסוק באמרו ממשקה ישראל למנחה ולעולה ולשלמים. רש"י במקום אומר כך דרשו רבותינו ממשקה ישראל מן המותר לישראל, כל קורבנותיהם יהיו משקה הראוי לישראל. כל עיקר סעודה קרויה ע"ש המשקה כלומר האכילה עם השתיה תהא מן המותר לישראל. ז"א שבפסוק נא' שאין אפשרות להביא שום מנחה ושום קורבן אלא א"כ אותה מנחה ואותו קורבן ראויים לאכילה לעמ"י. אין אדם יכול להביא למשל מנחת נסכים מיין של עורלה או מחיטים של כלאי הכרם, וכל כיו"ב, כל האסור לישראל לאכילה לא ניתן גם להביאו כקורבן.

הגמ' לומדת אצלנו מנין שאין אפשרות להקריב קורבן כאשר הבהמה היא טריפה, ועל הלמוד הזה שוא' הגמ' כלום צריכים אנו את המיעוט המסוים למעט טריפה, ניתן ללמוד את החסרון של קורבן כאשר הבהמה היא טריפה מהפסוק ביחזקאל ממשקה ישראל מן המותר לישראל, הרי אנו יודעים שאסור לאכול טריפה, מעתה כאשר יש לאדם בהמה שהיא טריפה כיון שהיא אסורה באכילה לישראל, היא אינה עונה על ההגדרה של ממשקה ישראל שוב לא ניתן להקריבה קורבן. ומדוע נצרכת הברייתא למצוא מקור מיוחד לפסול בהמה טריפה מקורבן והרי יש לנו את המיעוט של ממשקה ישראל. הגמ' מיישבת כך: "אם ממשקה ישראל הוה אמינא למעוטי היכא דלא היתה לה שעת הכושר, דומיא דעורלה וכלאי הכרם, אבל היתה לה שעת הכושר אימא תתכשר", ז"א אילולא המקרה המיוחד שפוסל בהמת טריפה מקרבן היו יכולים לטעות ולומר שכאשר הפסוק מקפיד על הנתון של ממשקה ישראל אין כוונתו למעט אלא דווקא דבר כזה שמתחילת בריאתו הוא כבר אסור באכילה כגון עורלה וכלאי הכרם. משא"כ בהמה שהיתה כשרה לחלוטין ונטרפה רק אח"כ, היה מקום לומר שכאשר לאותה בהמה היה שעת הכושר, היה עת שהיא היתה ראויה לאכילה לישראל, שוב גם אם עכשיו בשעת הקרבה היא אינה ראויה לישראל אולי אין הפסוק פוסל אותה, ולכן אנו צריכים לפסוק נוסף לחדש לנו שגם במקרה כזה הבהמה פסולה לקורבן. תוס' במקום בד"ה "כתב רחמנא" מסבירים את דברי הגמ' שכאשר התגלה לנו כאן מהפסוקים שאין מקום להתיר בהמה שנטרפה, שוב אנו למדים שכאשר המקרא ביחזקאל אומר ממשקה ישראל- מן המותר לישראל, אין מקום לחלק בין היתה שעת הכושר או לא היתה שעת הכושר. ומהלמוד הזה והילך אנו יכולים למעט מכח הפסוק של ממשקה ישראל כל קורבן שאינו ראוי לאכילה בשעת הקרבה, וע"פ דברי גמרתנו מובא באמת החסרון הזה של ממשקה ישראל בהרבה מקומות בש"ס, בכל מקום כאשר יש לקורבן את הבעיה שאין הוא מותר באכילה למקריב אנו ממעטים אותו מכח "ממשקה ישראל".

הגאון השפת אמת מעורר שאלה מענינת בחסרון הזה של ממשקה ישראל. ידוע שמקבלים נדרים ונדבות גם מגוי, הגמ' במנחות עג: לומדת זאת ממה שנא' בויקרא כב, יח "ואיש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה", ועל כך נא' בגמ' תניא איש איש מה ת"ל לרבות את העו"כ שנודרים נדרים ונדבות כישראל. ובגמ' שם בהמשך נתבאר שאין הגוי יכול להקריב אלא דווקא עולה, ואף היא אך ורק בנדר או בנדבה. בכל מקרה מתבאר שיש אפשרות שהמקריב יהיה גוי, מעתה הסתפק השפ"א קרבן כזה שאסור באכילה לישראל אבל המקריב הוא גוי, למשל עולה שהיא טריפה אבל זה ששלח את הקורבן היה גוי שנדר נדר או נדבה עולה. והרי נצטווינו מן הפסוק לעשות כמעשה העולה לקורבנו של הגוי, מעתה אם החסרון של הטריפה שבעולה הוא ממשקה ישראל מן האסור לישראל, יש מקום להסתפק: המקריב המסוים הזה הגוי מותר לו לאכול טריפה, א"כ יוכל לכאורה אותו מקריב מסוים הגוי להביא קורבן עולה גם אם הוא טריפה, אם החסרון של טריפה הוא מטעם ממשקה ישראל. וכך כותב השפ"א "בגוי פרכינן וטריפה מהתם נפקא תיפוק ליה ממשקה ישראל, ולכאורה יש ליישב קושיית הגמ' דמהך קרא ממשקה ישראל יהיה אסור להקריב טריפה רק בקרבן ישראל, אבל מגויים נקבל אפ' עולת טריפה, אבל מקרא ד"מן הבקר" גם מגויים אין מקבלים, וא"כ מה מקשינן תיפוק ליה ממשקה ישראל והא נפקא מינא לגבי גוי, ואפשר מה דאימעוט ממשקה ישראל ג"כ אין מקבלים אפי' מגוי וצ"ע בזה".

ניתן להסביר את צדדי השאלה כך: האם כאשר המקרא מקפיד על ממשקה ישראל הוא מתייחס למקריב, תמיד אנו צריכים לראות שהקרבן שמוקרב יהיה מותר באכילה למקריב, או דלימא אין כאן בכלל נפקא מינא אם המקריב עצמו מותר לו לאכול או אסור לו לאכל. יש כאן קפידא שהקרבן יהיה ראוי לעמ"י גם כאשר למקריב עצמו מותר הדבר.

יש מקום לכאורה לתלות את השאלה המעניינת הזו במח' רש"י ותוס' בזבחים פח. הגמ' שם מביאה ברייתא: "אין מביאין מנחות ונסכים לא מן המדומע ואין צריך לומר מעורלה וכלאי הכרם ואם הביא לא קדש".

אדם שהביא מנחה העשויה מחיטים של כלאי הכרם או נסכי יין שהם עשויים מפירות של עורלה אין הנסכים קדושים ואין להקריבם, זאת משום החסרון של ממשקה ישראל מן המותר לישראל. בברייתא שם כאמור מובא גם אופן של מדומע, מדומע בכל מקום הרי"ז תערובת של תרומה וחולין,

וכך כותב שם רש"י "אין מביאים מנחות מן המדומע ואע"פ שמותר לכהנים מ"מ ילפינן ממשקה ישראל דבעינן שיהא מותר לכל ישראל". תוס' במקום בד"ה "מן המדומע" כותבים כך: אין לפרש דהיינו תרומה בחולין דא"כ כיון דשרי לכהנים, ממשקה ישראל קרינן ביה. הרי לנו מח' בין רש"י לתוס' האם יכול כהן להקריב מנחה שהיא מדומעת, היא נעשתה מחיטים כאלו שהיתה בהם תערובת של תרומה וחולין תערובת זו מותרת לכהן, למקריב, אבל היא אסורה לכלל ישראל, שהרי אסור לו לישראל שהוא זר לאכול תערובת של תורמה וחולין.

יש לכאורה לתלות את המח' של רש"י ותוס' בשאלה של השפ"א, האם כאשר נא' ממשקה ישראל יש כאן קפידא על המקריב ובמקרה שלנו כאשר המקריב הוא כהן שמותר לו לאכול תרומה או תערובת של תרומה אין שום מקום לפסול את המנחה. זו דעת התוס' אבל רש"י הבין שלמרות שלמקריב יש היתר לכתחילה לאכול מן המנחה, שוב נפסלה המנחה מטעם ממשקה ישראל. וזוהי גם שאלתו של השפ"א, כאשר גוי מקריב קרבן האסור באכילה לישראל אליבא דהתוס' יש עלינו להתייחס אל המקריב אם המקריב הוא גוי סביר להניח אליבא דתוס' שיהיה הקרבן כשר שהרי המקריב המסוים הזה מותר לו לאכול את הקורבן לא הקפיד המקרא באומרו ממשקה ישראל אלא ביחס למקריב, אין המקריב יכול להקריב קרבן שלא ראוי באכילה למקריב, אבל כאשר הוא ראוי באכילה למקריב אין סיבה לפסול את הקרבן. משא"כ אליבא דרש"י שאין כהן יכול להביא מנחה מן המדומע למרות שהיא מותרת למקריב, כיון שאליבא דרש"י צריך שיהא הקרבן ראוי לאכילה לכל ישראל, סביר להניח שלא יוכל הגוי להקריב קרבן האסור באכילה לישראל, למרות שהוא מותר באכילה למקריב.

(האדמו"ר מטאלנא)