טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו  

הואיל ויצאו רוב גשמי שנה – שרף

"באחד בשבט ראש השנה לאילן. מאי טעמא? אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה, ועדיין רוב תקופה מבחוץ. מאי קאמר? הכי קאמר: אף על פי שרוב תקופה מבחוץ, הואיל ויצאו רוב גשמי שנה" (ראש השנה, יד ע"א).

פירוש: שנינו במשנה: באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] קבעו כראש שנת האילנות את התאריך הזה? אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: הואיל ויצאו (ונגמרו) כבר רוב גשמי השנה, ועדיין רוב תקופה מבחוץ שרוב תקופת טבת הוא לאחר מכן. שנמשכת עד יום שוויון היום והלילה האביבי, בערך בניסן. ותוהים: מאי קאמר [מה אמר]? כלומר, הלא אין זה נימוק אלא טענה לפתור! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]:אף על פי שרוב תקופה מבחוץ, שעדיין נמשכת תקופת טבת, מכל מקום הואיל ויצאו רוב גשמי שנה הרי אנו רואים זאת כסיומה של שנת הגשמים הזו, וכל הגדל מכאן והלאה נחשב כשל השנה הבאה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: מוהל        שם באנגלית: sap       שם נרדף במקורות: שרף    


נושא מרכזי: מהו ה"שרף" המביא לחנטה?


בפירוש רש"י לסוגייתנו אנו מוצאים התייחסות ל"שרף" כגורם המשפיע על התפתחות פירות העץ: "הואיל ויצאו רוב גשמי שנה - שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מעתה". באופן דומה מפרש רש"י גם בסוגיה רש"י (ראש השנה, יב ע"ב) המסבירה את ההבדל בין ירק לאילן לגבי מעשר: "מנא הני מילי - אתבואה ואזיתים קאי, דמעשר דידהו דאורייתא, ומנלן דבתר שליש אזלי, דאילו ירק דאזיל ביה רבנן בתר לקיטה, ואילן דאזיל בתר חנטה - מעשר דידהו מדרבנן, ולא מבעיא בהו מנלן, ולקמן (ראש השנה, יד ע"א) מפרש בהו טעמייהו: ירק - משום דגייזו ליה כל שעתא והדר צמח, וגדל על מי גשמים של שנת לקיטתו - אזיל ביה בתר לקיטה, אילן - גדל על מי שנה שחנט בה, שעל ידי שרף שבא באילן לפני חנטה פירותיו חונטין ובו נגמרין, ששרף האילן עולה ונכנס בפרי תמיד, וממנו גדל". בפירוש זה מוסיף רש"י הסבר לאופן השפעת ה"שרף" ("ששרף האילן עולה ונכנס בפרי תמיד, וממנו גדל"). רש"י לשיטתו מסביר כיצד ניתן לדעת כבר בעת החנטה כיצד יתפתח פרי הדלעת (ברכות, מח ע"א): "בוצין - דלעת, ואית דגרסי מקטפיה וקטף הוא שרף האילן, כלומר: משעה שהוא חונט ויוצא מתוך השרף, ניכר אם יהיה טוב". ייתכן וכוונתו לומר שאיכות וגודל הפרי נקבעים על ידי כמות ה"שרף" שהדלעת צברה. על פי הסבר זה עלינו להבין שהביטוי "יוצא מתוך השרף" איננו תאור מקום התפתחות הפרי אלא קביעת הגורם להתפתחות. 

פרט מידע נוסף לגבי זהותו של ה"שרף" ניתן לקבל מהסברו לדברי הגמרא המנמקת את דעת רבי שמעון לגבי מעמדו ההלכתי של עץ הגדל חציו בארץ וחציו בחו"ל: "מאי טעמא דרבן שמעון - מהו הגדל בחיוב חייב והלא היניקה של שרשין מעלה שרף בכל הפרי ושורשי עבר זה מעלים שרף לפרי שבעבר זה" (גיטין, כב ע"א). כאן אנו לומדים שמדובר בנוזל העולה מהקרקע ולדעת המקשן (על פי רש"י) הוא מתפזר בכל העץ ומגיע לפירות בכל חלקיו. 

בניגוד למשמעות ה"שרף" בסוגיות אחרות הקשורה לסוגים שונים של נוזלים המופרשים על ידי העץ (ראו במאמר "כל השרפין יפין לדיו") הרי שכאן הכוונה לנוזלים שאינם מופרשים החוצה אלא נעים בתוך מערכת ההובלה של הצמח. מכאן שאין מדובר בשרף בהגדרתו הבוטנית אלא במוהל (sap). מערכת ההובלה של הצמח מורכבת מעצה ושיפה כאשר העצה אחראית להובלת מים ומומסים מהקרקע ואילו השיפה מובילה סוכרים המיוצרים בתהליך הפוטוסינתזה מהעלים אל שאר חלקי הצמח. ניתן להניח שהנוזל שמקורו ביניקה מתוך הקרקע ומגיע בסופו של דבר לפירות הוא מים ומומסים המאפשרים את התפתחות הפירות. ניתן להניח שחלק מה"שרף" הוא הנוזל המוביל את הסוכרים שבלעדיהם לא תתכן התפתחות פירות. שאלה שנשארה פתוחה היא האם באמת "עליית השרף" קשורה למועד מסויים ועל שאלה זו כתב ד"ר עקיבא לונדון שאת דבריו אציג ככתבם ולשונם (למעט שינויים קלים): 

"לפני הרבה שנים סביב טו בשבט, נתתי הרצאה בפני חקלאי לכיש על נושא ט"ו בשבט ומדוע חוגגים את ט"ו בשבט בזמן הכי פחות מתאים, באמצע החורף כשרוב העצים בשלכת ואין כלל פירות (בתקופתם). אחד החקלאים לקח אותי לכרמו, ובכמה מכות מעדר פתח בור בעומק של כ-40 ס"מ בקרקע "עכשיו איש צעיר (הוא פנה אלי) תביט פנימה ותגיד מה אתה רואה"? ואכן ראיתי הרבה שורשונים לבנים קטנים בוקעים מתוך שורשי הגפן החומים, והוא ענה לי שזה הזמן בו הוא מתחיל להשקות. לשאלתי מה הצורך בהשקיה (לאחר גשמי החורף)? ענה כי ההשקיה מיועדת לצורך החדרת דשן ולכן הוא משקה כי בעת הזו מתחיל הצימוח הממשי של הגפן לשנה הקרובה.
 
במשנה ובתלמוד קיים ביטוי "מי גפנים". "מי גפנים" מוזכרים במשנה (ערלה, פ"א מ"ז) והכוונה למוהל הנוטף באביב מן הגפן במקום הכריתה או הזמירה, וממנו התקינו משקה. "העלים והלולבים ומי גפנים וסמדר מותרים בערלה וברבעי ובנזיר ואסורים באשרה, רבי יוסי אומר הסמדר אסור מפני שהוא פרי". מוהל זה (שרף?) יוצא בסוף החורף ובתחילת האביב, בהמשך הקיץ הוא כבר לא קיים. בדקתי האם תופעה זו קיימת בעוד מיני פירות ומסתבר שבחלק מהם תופעה זו מוכרת. לא בדקתי עדיין לעומק לפשר תופעה זו, אך מדריך המטעים של שה"מ (שירות ההדרכה והמקצוע של משרד החקלאות) אמר לי כי בתקופת החורף בה העץ נמצא בתרדמה, בשלב מסויים מתחילה פעילות בתוך העץ כאילו הוא מתכונן לתחילת פעילותו הפזיולוגית, וישנה הצטברות נוזלים בעץ לתחילת ההזנה. בהמשך כאשר העץ מתחיל את הצימוח באביב ובהמשך בקיץ נוזלים אלו כבר לא מצטברים בתוכו. כך אמר, ובכל זאת אנסה לבדוק נושא זה קצת יותר לעומק.

בט"ו בשבט אומרים לנו חז"ל עולה השרף באילנות. השרף הוא כוח החיות הזורם בתוך האילן ובט"ו בשבט הוא עולה שוב לאחר תרדמת החורף ומתחיל לעורר אותו להבשיל את פירותיו מחדש. באופן סמוי מן העין קורה משהו עמוק בתוך האילן היבש אשר נראה כי עוד מעט קט לא נותרה בו חיות אך לאמיתו של דבר ומבלי שניתן לראות מתחילים בו חיים חדשים. דווקא מתוך שיא היובש עולים חיים חדשים באופן סמוי אך בעוצמה". 
 

תמונה 1.  חתך סכמתי בגזע עץ		תמונה 2.  חתך גבעול צמח דו-פסיגי צילם: חגי רענן

   

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.