דיוק וחידוש ברש"י
בבא קמא דף סט
עמוד א
רש"י ד"ה חרסית. כתותי רעפים טיבל''ש בלע''ז:
תוספות ד"ה חרסית. פירש הקונטרס כתותי רעפים וקשה דבפרק כסוי הדם (חולין דף פח. ושם ד''ה חרסית) חשיב חרסית ולבינה כתושה: מה חרסית דלית ביה הנאה. תימה לר''י דבסוף כסוי הדם (שם:) אומר דאין מכסים אלא בדבר שזורעים בו ומצמיח ומשמע התם דמכסין בחרסית ותירץ ר''ת דחרסית זורעים בו ומצמיח אבל אין מוציאה . כדי נפילה לכך קרי דלית ביה הנאה ואפילו מוציאה יותר מכדי נפילה הואיל ופירותיה מועטים חשיב לית בה הנאה:
מסכת שבת דף ע"ח ע"ב
רש"י ד"ה חרסית. לבינה כתושה:
מסכת סוטה דף ט"ז ע"א
רש"י ד"ה והלכה בכל דבר. המגדל צמחים כגון (הגיר) והזרניך והסיד וחרסית ולבינה שכתשה:
מסכת חולין דף פ"ח ע"א
רש"י ד"ה חרסית. שחיקת חרסים:
תוספות ד"ה חרסית. פי' בקונטרס במרובה (ב''ק דף סט.) לבנה כתושה וא''א לומר כן דהכא חשיב תרוייהו וכאן פי' בקונטרס חרסית שחיקת חרסין וגם על זה קשה דברייתא בגמרא חשיב תרווייהו: כל דבר המגדל צמחים כו'. לאו לפלוגי אתא אלא לעשות כלל לדבר ואם תאמר והא חרסית אין מגדל צמחים כדמשמע במרובה (שם) דאמר סימנא כי חרסית דליכא הנאה מינה ואומר ר''ת דלעולם מגדל וליכא הנאה מינה דקאמר היינו שאינו מוציאה כדי נפילה ואין ראיה מן המדרש דקאמר אם חרסית היא פירותיה רזין דהא קאמר נמי ואם צונמא היא פירותיה שמנים וצונמא לאו בר זרעים היא כדקאמרינן באלו עוברין (פסחים דף מז:) אלא כעין חרסית וכעין צונמא קאמר:
צריך להבין את שינויי הפירוש ברש"י במקומות הללו וכפי שתוספות הקשו בחולין על שינוי הפירוש בין כאן בב"ק לחולין, וכן מה שהקשו על המשנה בחולין שבפירוש נכתב חרסית ולבינה כתושה אלו שני דברים ובוודאי גם רש"י למד כך וכפי שהביא בסוטה, וזה נראה כסותר ממש לדברי רש"י בשבת ששם כתב בלשון זה ממש חרסית –לבינה כתושה, ומשא"כ בחולין ובב"ק שלא כתב ממש לשון זה אלא כתב כתותי רעפים (בב"ק) שחיקת חרסים (חולין), גם תוספות עצמם לא מבארים בחולין מה הוא חרסית ומה הוא לבינה כתושה, עוד נצרך לבאר לדברי רש"י את מה הקשו תוספות על מהות החרסית דכאן משמע דלית היה הנאה כלל ולגבי כסוי הדם נאמר שראוי לגדל צמחים ותירצו זאת הובא למעלה,
ולסיכום דברי רש"י ביאר חרסית בשלש אופנים א. לבינה כתושה (שבת) ב. כתותי רעפים (בב"ק) ג. שחיקת חרסים (חולין) שינוי נוסף בלשונו כתיתה – שחיקה, ובודאי חרסית הוא שם כולל לכל האופנים הללו,
ובהקדמה לביאור הדברים נדייק בדברי רש"י כאן בבב"ק בלבד שמביא הלע"ז, לע"ז זה מביא רש"י כמה פעמים גבי רעפים (שבת קכ"ג, פסחים ל', ביצה ל"ג ועוד) והמקום הראשון שמביא לע"ז הוא ברש"י בתורה על הפסוק (שמות פרק ה' פסוק ז') ד"ה לבנים טיבל"ש בלע"ז שעושים מטיט ומיבשין אותן בחמה ויש ששורפין אותן בכבשן. והדברים מאירים כמקשה אחת של שלימות מתוקה בדברי רש"י שבלע"ז זה כאן רמז לדבריו שבחומש, ומכאן עולה שיש שני סוגי לבנים יש שעברו ייבוש בכבשן והם נקראים בדרך כלל רעפים ומשמשים גם לבניית תנורים כפי שאיתא בגמרות (שם) ויש לבנים שאינם עוברים תהליך ייבוש בכבשן אלא בחמה,
דיוק נוסף בדברי רש"י הוא הלשון כתיתה שהוא יותר ריסוק לפירורים גסים, והלשון שחיקה שהוא דק כעפר, לאחר כל זאת נוכל לומר שבכל מקום כתב רש"י כפי הענין:
במסכת שבת שאין נפק"מ כל כך במהות המדויקת של החרסית ומידת דקות פירוריו כתב רש"י בלשון כולל לבינה כתושה הכולל בלשון זה גם כתיתה גסה וכן את כל סוגי הלבנים,
במסכת בבא קמא כתב רש"י כתותי רעפים, דהרי הרעפים לאחר שעברו את הייבוש בכבשן ויכתתם בכתיתה גסה אינם ראויים להצמיח כלל וסלקת לה קושית בעלי התוספות,
במסכת חולין שהמדובר הוא גבי כיסוי דם בעפר (וכן במסכת סוטה בדברי רש"י) שצריך להיות ראוי להצמיח חילק התנא בין הדברים חרסים – שהם לבנים שנשרפו בכבשן, וע"ז הבהיר רש"י שהכוונה לשחיקתן ממש (ואפשר אולי לדברי רש"י שזה כולל כל מיני חרס כלים וכד' ששחקן דק) וכפי שמובא גם בברייתא ורק באופן זה יוכלו ג"כ להצמיח בדוחק, ולבינה שכתשה – לבינה שייתיבשה בחמה אף אם אין שוחקה ממש אלא כותש/כותת ג"כ כשירה לכיסוי הדם מפני שגם באופן זה ראויה להצמיח.
