סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1086

"באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להן היתר והיא היתה נחלה"

זבחים קיב ע"ב


הרמב"ם בספר המצוות במ"ע קנ"ג מבאר את המצוה של קידוש חודשים: "שציוונו לקדש חודשים ושנים וזוהי מצות קידוש החודש, והוא אומרו יתעלה החדש הזה לכם ראש חודשים, ובא הפרוש שעדות זו תהא מסורה לכם".

הרמב"ם מעריך שם בבאור פרטי המצוה ובין השאר מוסיף שם את הקטע דלהלן: "ואני אוסיף לך ביאור, אילו הנחנו דרך משל שבני ארץ ישראל יעברו מארץ ישראל, חלילה לקל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה משם מכל וכל".

ז"א הרמב"ם אומר שאין אפשרות שלא יהיה אף אדם בא"י ואז יאלצו לקדש חודשים בחו"ל, אבל תוך כדי התייחסות לאופן התאורתי הזה מוסיף הרמב"ם בוודאות ובפסקנות שדבר כזה לא יקרה לעולם. חלילה לקב"ה מעשות זאת משום שהוא הבטיח "שלא ימחה אותות האומה משם מכל וכל". יש לנו הבטחה מהקב"ה שאף פעם לא יקרה מצב שבא"י לא יהיו יהודים.

הראשונים במקום מתחבטים לאיזו הבטחה מתכוון הרמב"ם ומהו מקור דבריו. יתכן שיש מקום למצוא מקור לדברי הרמב"ם מדברי משנתנו ע"פ פרוש המשניות לרמב"ם. המשנה מתארת את השתלשלות מקומות המקדש מאז שהוקם המשכן ועד לבנין ביהמ"ק ע"י שלמה. וכך נא' במשנה: "עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים, קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים וקדשים קלים בכל מחנה ישראל, באו לגלגל הותרו הבמות קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים וקדשים קלים בכל מקום, באו לשילה נאסרו הבמות, וכו' באו לנוב וגבעון הותרו הבמות קו"ק נאכלין לפנים מן הקלעים, קודשים קלים בכל ערי ישראל, באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להן היתר והיא היתה נחלה".

דברי המש' מתייחסים בעיקרם למה שנא' בתורה בפר' ראה "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם את מעשרותיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבותיכם ובכורות בקרכם וצאנכם ואכלתם שם לפני ה' אלקיכם ושמחתם בכל משלח ידכם וכו' לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלקיך נותן לך, ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלקיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל אויבכם מסביב וישבתם בטח". נא' בפסוקים שאת הקרבנות יש להקריב דווקא בביהמ"ק ולא בשום מקום אחר וע"כ נא' "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו". כאשר ישראל עברו את הירדן היה מותר להם להקריב כל קרבן בבמה ולאו דווקא במקום מיוחד, ואז נא' בתורה כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, התורה מבחינה בין 2 תקופות, יש תקופה של מנוחה ויש תקופה של נחלה, ומדברי הפסוק משתמע שכאשר תבואו אל המנוחה או אל הנחלה שוב לא תוכלו לעשות ככל אשר אנחנו עושים פה היום, היינו להקריב בבמה. ז"א שהיתה תקופה אחר המשכן שהיה היתר להקריב בבמה, וזו הכוונה אשר אנחנו עושים פה היום, ושוב היתה תקופה שהגיעו אל המנוחה, אמנם עדיין לא אל הנחלה אבל כאשר הגיעו אל המנוחה נאסרו הבמות, אח"כ היתה תקופה נוספת של נחלה, כשבין המנוחה לבין הנחלה היתה שוב תקופה של היתר הבמות, התקופה האחרונה היא הנחלה, וזו כוונת המש' באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם היתר והיא היתה נחלה. כאשר הקדושה הגיעה לירושלים התנחלה הקדושה באופן כזה של קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא ושוב אחר הקמת המקדש בירושלים אין מקום להתיר הקרבת קרבן בשום מקום אחר מלבד בביהמ"ק.

הרמב"ם בפרוש המשניות כאן בזבחים מוסיף כמה משפטי הסבר לדברי המש' "באו לגלגל והותרו הבמות – הגלגל לא היה בית בנוי אלא המשכן שהיה במדבר בנו בגלגל, וכיוון שתלה הכתוב איסור הבמות במחנה, מיום שפסקו המחנות הותרו הבמות, וע"כ באו לגלגל בא"י הותרו הבמות, אבל באו לשילה נאסרו הבמות משום שנקרא שילה בית, שכן כתוב "ותבאהו בית ה' שלו" (שמואל א, א, כד') ונקרא משכן שנא' "ויטש משכן שלו" (תהלים עח' ס') וכיון שהיה בנין נקרא מנוחה מפני שנתישבו, אבל לא היתה נחלה, באו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם עוד היתר. ירושלים נקראת נחלה להבאת קדושתה ועמידתה לעולם, ועליה אמר הנביא ונחלתו לא יעזוב, לפי שאמר בתחילת דבריו שה' בחר בירושלים לשכנתו ובחר בעמ"י לסגולתו יתב' , אח"כ אמר שהקב"ה ישמור את העם הזה אשר בחר בו בארץ ההיא אשר בחר בה, שנשא' "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו" (תהלים קל"ב) הרי בחירת המקום, "כי יעקב בחר לו קה ישראל לסגולתו" (תהלים קל"ה, ד,) הרי בחירת העם. ונא' "כי לא יטש ה' עמו ונחלתו לא יעזב" (תהלים צד' יד'), וביאור הכתוב לא יטוש ה' את עמו מלהיות בנחלתו, וגודל מעלתה מתבאר במה שנא', זאת מנוחתי עדי עד. עד כאן דברי הרמב"ם כפי התרגומים החדשים של הרב קפח. הרי שהרמב"ם למד מהשתלשלות הכתובים שאחר שנא' כי בחר ה' בציון ונא' כי יעקב בחר לו קה, מתכוון הפסוק באומרו לא יטוש ה' את עמו ונחלתו לא יעזוב לומר שהקב"ה לא יטוש את עמו בנחלתו. נמצאנו למדים שישנה הבטחה שהקב"ה לא יטוש את עמו מנחלתו. סביר להניח שא"כ למד הרמב"ם בפשט הפסוקים, זה היה המקור לדבריו בספר המצוות, אילו הנחנו דרך משל שבני א"י יעדרו מא"י, חלילה לקל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל.

(האדמו"ר מטאלנא)

 


 

"באו לשילה נאסרו הבמות... קודשים קלים ומע"ש בכל הרואה"

זבחים קיב ע"ב


בכל מקום ממנו רואים את משכן שילה ניתן לאכול קודשים קלים, והגמ' בדף קי"ח מסבירה מדוע:

א"ר אבהו אמר קרא בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, עין שלא רצתה לזון ולהנות מדבר שאינו שלה תזכה ותאכל במלא עיניה. בספר שפת אמת על פר' ויחי נא' שיש כאן בחינה של מידה כנגד מידה, אדם השולט על עיניו בכך שהוא לא משתמש בכח הראיה לדברים שאסור לו לראות אותם הופכת הראיה להיות שלו, לאפוקי מההבנה השטחית, ההבנה השטחית סבורה שאם ניתן לאדם את חוש הראיה הרי ככל שהוא משתמש יותר בראיה בזה הופכת הראיה להיות שלו, אבל האמת היא ההיפך, השליטה על העין נבחנת בכושר ההמנעות מן הראיה, לשלוט על העין, וכמו כן נא' לגבי בנימין שאבנו היתה ישפה, אומר המדרש יש פה ואינו מדבר, שבנימין לא מסר לאביו על מכירת יוסף, יש פה, כאשר יש לאדם את הפה והוא שולט עליו בכדי לא לדבר בו, אז ורק אז נחשב הפה לרשותו, וזו המידה כנגד מידה.

יוסף הצדיק קדש את הראיה והעין הפכה להיות קנינו הרוחני, ולכן כאשר נבנה המשכן בחלקו של יוסף נהיית הראיה ברשותו של יוסף ובבעלותו, כל הרואה את שילה יכול לאכול קודשים קלים משום שהוא שייך לשטח שיפוט ולבעלותו של יוסף.

(האדמו"ר מטאלנא)

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר