לפתוח את הראש / רפי זברגר

זבחים פו ע"ב - פז ע"א

הקדמה

למדנו במשנה בדף פ''ו: איברים שפקעו מעל גבי המזבח, קודם חצות - יחזיר ומועלין בהן, לאחר חצות - לא יחזיר ואין מועלין בהם.
כלומר, חצות הלילה קובע האם האיברים שעלו על המוקד כבר עוכלו: חלקי איברים שפרשו קודם חצות, יש להעלותם שוב על המזבח, כיוון שאנו אומרים כי טרם עוכלו, אך אם פקעו אחרי חצות, נעשתה מצוותם ואין צורך להחזירם.
כיוון שהגדרנו כי הפעולה כבר בוצעה, לכן גם לא עוברים עליהם, על איסור מעילה. 
 

הנושא

הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים לגבי מקרה שהאיברים לא היו על המזבח בחצות, אך חזרו לאחר חצות: 
פירשו קודם חצות והחזירן אחר חצות, רבה אמר: חצות שני עוכלתן, רב חסדא אמר: עמוד השחר עוכלתן.
האיברים היו על המזבח, אך פרשו לפני חצות הלילה, ולאחר מכן שבו והחזירו אותם למעלה המזבח. 
רבה פסק כי יש צורך בחצות כפי שלמדנו בדף הקודם, ולכן רק לאחר חצות הלילה הבא, נוכל להגדיר את האיברים כמעוכלים. לעומתו, סובר רב חסדא, כי יש עוד ''זמן קובע'' והוא ''עמוד השחר''. אם איברים אלו עברו את זמן עמוד השחר, הרי הם מוגדרים כ''מעוכלים", ולא עוברים איתם על איסור אונאה.
מיד שאלו בבית המדרש של רב, מה סברתו של רב חסדא, ומהיכן הוא למד כי יש עוד ''זמן קובע'' בעלות השחר?
עונה הגמרא: ומה חצות שאין עושה לינה - עושה עיכול, עמוד השחר שעושה לינה אינו דין שעושה עיכול.
יש קל וחומר המסביר את שיטת רב חסדא: חצות הלילה אינו קובע לגבי דין לינה (עוברים על איסור זה כאשר ''לנים'' ולא מקיימים את המצווה בלילה (איברי הקרבן או אימורים, אשר לא הועלו על המזבח במשך הלילה, נפסלים עם שחר) אלא רק עמוד השחר. לכן ניתן לומר את הקל וחומר הבא: חצות כאמור אינה מהווה זמן לפסול לינה, ובכל אופן מהווה ''זמן קובע'' לגבי עיכול (איברים שעברו את חצות הלילה נחשבים כמעוכלים ואם נפלו לרצפה, אין צורך להחזירם למזבח), עלות השחר המהווה ''זמן קובע'' לגבי לינה, קל וחומר שאמור להיות ''זמן קובע'' נוסף לגבי עיכול. 
לכן סובר רב חסדא, שאם עבר ''עלות השחר'' על אותם איברים, הרי הם מוגדרים מעוכלים, ולא חייבים עליהם מעילה. 
התוספות דן מה תהיה תשובת רבה על קל וחומר שעשה רב חסדא: 
דאיכא למיפרך: מה לחצות שכן עושה עיכול בראשו של מזבח, דאם פקע לא יחזיר, תאמר בעמוד השחר שאין לינה פוסלת בראשו של מזבח.
למרות שלפי הקל וחומר, עמוד השחר יותר ''חזק'' מחצות, שהרי ''עושה לינה'' לעומת חצות אשר ''אינה עושה לינה'', אך יש נקודה שהחצות יותר ''חזק'' מעלות השחר, שכן ישנו ''בראשו של מזבח''. שהרי אם הקרבן היה בראשו של מזבח בחצות, הרי שיש ''דין פקיעה'', לעומת עלות השחר אם הקרבן היה בראשו של מזבח, הרי לא חל דין לינה. וכך פורך רבה את קל וחומר של רב חסדא, ולכן מצריך שהאיברים יעברו עוד יום נוסף, כדי שיעוכלו רק בחצות שלמחרת.
 

מהו המסר?

מכיוון שאדם דן קל וחומר מעצמו, הרי שכל הלימודים של קל וחומר "עומדים לפריכה" גם כן מסברה. זה בדיוק מה שעושה התוספות אשר מייצג את רבה. תוספות ''מצא'' נקודה בה ''חצות'' יותר ''חזק'' מעלות השחר, ובזה בעצם פרך את הקל וחומר של רב חסדא.
ניתן ללמוד מכך, שיש לבחון כל הנחת יסוד העומדת לפתחנו, ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו. לא ''ללכת אחרי העדר'', ולחשוב כי אם כולם עושים כך – זו הדרך הנכונה והיעילה ביותר, אלא לשים את הדברים על המאזניים, לבחון ולבדוק, האם אולי ''איפכא מסתברא'' ויש כיוונים הגיוניים לא פחות גם בכיוון שונה.
יש לסייג את המסר, ולומר כי בנושאים הקשורים באמונה אין ''דיוני קל וחומר'', אלא הנחות יסוד מוצקות של כל אדם המאמין באותה אמונה.
מסר זה נכון כאמור, בהרבה נקודות החלטה בחיים, ונכון גם בנושאי חינוך. לפעמים ההורים ''מקובעים'' על דרך חינוך מסוימת, ולא ''פותחים את הראש'' לחשוב אולי יש דרך אחרת אשר תהיה טובה יותר ותשנה את כללי המשחק. לכן כדאי לבצע חשיבה על ''דרכי יסודות החינוך'' שלאורם אנו הולכים, ולנסות לפרוך אותם. גם לא בושה להתייעץ עם אנשי מקצוע, אשר בדרך כלל בקיאים במספר דרכים, ויכולים לסייע לנו ''לפתוח את הראש'' ולשנות כיוון.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]