אבחנה, תעוזה ונתינת אחריות / רפי זברגר

זבחים פו ע''א-ע"ב

הקדמה

למדנו במשנה בעמוד א' מספר הלכות הקשורות ל''דיני פקיעה''. דברים שעלו על המזבח, ונכנסו למוקד המזבח, ותוך כדי כך, חלקים מתוך הקרבן, ''קפצו'' (בלשון המשנה פקעו) מתוך המזבח ונפלו על רצפת העזרה. ישנם שלושה מקרים: 
1. וכולן שפקעו מעל גבי המזבח לא יחזיר – כל הפסולין שלמדנו בפרק זה, אשר פסקנו לגביהם כי אם עלו לא ירדו, אם העלו אותם ושרפו באש המזבח, ואז פקעו חלקים מהקרבן, ועפו לרצפת העזרה – אין צורך להחזירם, אך אם רוצה - רשאי להחזירם. 
2. וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח לא יחזיר – לא רק חלקי הבהמה אין צורך להחזיר, אלא גם גחלת של עצים, שאדם מקריב לרצונו, גם אם פקע ממנה חלק ונפל לרצפת העזרה, אין חובה להחזירה, אך כאמור אם מעוניין – רשאי. 
3. איברים שפקעו מעל גבי המזבח, קודם חצות - יחזיר ומועלין בהן, לאחר חצות - לא יחזיר ואין מועלין בהם.
בשני המקרים הראשונים עסקנו חלקי קרבן פסול שעלו למזבח ופקעו מתוך האש. במקרה זה מדובר באיברים של קרבן כשר אשר עלו על המזבח על מנת להקריבן ולשורפם, וחלקים מהם פקעו ונפלו על רצפת העזרה:
a. אם פקעו לפני חצות הלילה – בזמן זה טרם נשלמה שריפתם ולכן יחזירו אותם למוקד המזבח, וכן, קדושתם עדיין עליהם ולכן מועלים בהם (הנהנה מהם בשוגג חייב להביא קרבן מעילה)
b. אם פקעו לאחר חצות – אנו אומרים כי נשלמה שריפתם ולכן אין צורך להחזירם, וגם לא מועלים בהם, כיוון ש''נעשתה מצוותו'' ואין בהם דין מעילה. 
 

הנושא

שואלת הגמרא לגבי הדין השלישי, מניין למדנו את העיקרון שלאחר חצות הלילה אנו מחשיבים את איברי הקרבן כמעוכלים, ולכן אין צורך להחזירם וגם לא מועלים בהם. 
ענה רב: כתוב אחד אומר (ויקרא, ו' ב', ה'): זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּו- וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים, וכתוב אחד אומר (ויקרא, ו' ב', ג'): הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּו- וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּח - חלקיהו חציו להקטרה וחציו להרמה.
פסוק ב' שם עוסק בשריפת הקרבן כל הלילה. פסוק ה' שם מוסיף ומדבר על הקטרת הקרבן, ופסוק ג' מדבר על הרמת הדשן שהיא פעולה "ניקיון המזבח" מכל האפר הנמצא עליו, פעולה הנעשית לאחר שריפת אברי הקרבנות במשך הלילה. 
אם כן, במשך הלילה ישנם שתי פעולות: הקטרת האיברים ודישון המזבח לאחר ההקטרה, לכן מסיק רב, כי יש לחלק את הלילה לשתיים: עד חצות הלילה האיברים נשרפים, ולאחר מכן, האיברים כבר שרופים וניתן להרים את הדשן. 
רב כהנא מקשה על מקורו של רב, ולכן רבי יוחנן מביא לימוד אחר להבדל בין לפני חצות הלילה ולאחר חצות הלילה:
ממשמע שנאמר כָּל הַלַּיְלָה איני יודע שעד הבקר? מה תלמוד לומר עַד הַבֹּקֶר - תן בקר לבקרו של לילה.
הזכרנו לעיל שלושה פסוקים בפרק ו'. פסוק ב', המדבר על הקטרת קרבן העולה, פסוק ג' העוסק בתרומת הדשן, ופסוק ה' אשר ממשיך לעסוק בהקטרת האיברים. רבי יוחנן, מקשה, מדוע פסוק ב' מוסיף ואומר לנו שהקטרת האיברים היא עד הבקר, לאחר שלמדנו קודם שהיא מתבצעת כל הלילה, לכן הוא מחבר את המילים עד הבקר הכתובים בסוף פסוק ב' לתרומת הדשן של פסוק ג'. וקובע כי יש "בקר נוסף" לתרומת הדשן, שהוא בעצם נכנס לתוך הלילה, וחכמים, הם אלו שיקבעו מהו זמן אותו בקר, אשר ממנו ניתן להרים את הדשן. וקביעת חכמים לפי החלוקה הבאה:
• כל יומא מקרות הגבר סגי.
כל יום ניתן לדשן את המזבח מזמן סמוך לבקר, כיוון ש''אין לחץ מיוחד ביום רגיל''. 
• ביום הכיפורים משום חולשא דכהן גדול מחצות
ביום כיפור, יום בו הכהן הגדול מבצע את כל עבודות היום בעצמו, אנו מבקשים לתת לו ''נחת ורגיעה'', לכן מקדימים את תרומת הדשן לחצות הלילה. 
• ברגלים, דנפישי קרבנות דקדמי אתו ישראל מאשמורת הראשונה. 
ברגלים, זמן בו עם ישראל העלה את קרבנותיו לבית המקדש, היה ''לחץ גדול מאוד'' ולכן הקדימו את תרומת הדשן לאשמורת הראשונה של הלילה (שליש הלילה). 
 

מהו המסר?

למדנו בדברי רבי יוחנן המעניינים כמה ''אופני לימוד'':
1. להבחין "במילים מיותרות" לכאורה, שהרי המילים עַד הַבֹּקֶר נראים לכאורה מיותרות שהרי למדנו באותו פסוק כי ניתן להקטיר כָּל הַלַּיְלָה
2. ''תעוזה למדנית'' המחברת מילים בסוף פסוק אחד, לתכנים של הפסוק הבא אחריו. הסבר זה אינו טריוויאלי כלל וכלל, שהרי סוף פסוק בדרך כלל מפריד בין הנושא הנכתב בפסוק קודם, לזה הנכתב בפסוק שלאחריו. למרות זאת, במקרים מסוימים, בהם ''יש צורך'' לייחס משמעות למילים הנראות לכאורה מיותרות, אנו ''מעבירים'' את המילים מפסוק אחד לפסוק שלאחריו, ובכך לומדים הלכה מעשית הקשורה לפסוק השני.
3. נותנים ''כוח לחכמים'' להחליט כיצד ליישם את העיקרון הכללי של ''הקדמת תרומת הדשן'' לפי הצרכים השונים, בימם ובתקופות שונות במשך השנה.
נסכם: לימוד ואבחנה מדויקים, ''תעוזה למדנית'' והחלת כוח בידי חכמים לקבוע את היישום המעשי של הלימוד הקודם.
נלמד את עצמנו וילדנו ללמוד כל דבר לעומק, לדעת לבצע אבחנות דקות וחשובות, ולאחר מכן, ''לפתוח עיניים'' ולראות כיצד ליישם זאת. בסופו של דבר לתת כוח ואחריות בידיו של הילד להחליט החלטות חשובות.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]