כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > חוטרים ונצרים - "אילן היוצא" (בבא מציעא קיט ע"א)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

אילן היוצא מן הגזע ומן השרשין – חוטרים ונצרים

"... ותנן נמי גבי ערלה כי האי גוונא: אילן היוצא מן הגזע ומן השרשין חייב בערלה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר מן הגזע פטור, מן השרשין חייב" (בבא מציעא, קיט ע"א).

פירוש: וּתְנַן נַמִי גַּבֵּי [ושנינו גם כן משנה אצל] דיני עָרְלָה כִּי הַאי גַּוְונָא [כגון זו]: אִילָן הַיּוֹצֵא מִן הַגֶּזַע וּמִן הַשָּׁרָשִׁין של אילן ישן חַיָּיב בְּעָרְלָה כי דינו כאילן חדש, וצריך למנות לו שנות ערלה מחדש, אלו דִּבְרֵי ר' מֵאִיר. ר' יְהוּדָה אוֹמֵר: אם יצא מִן הַגֶּזַע פָּטוּר שהוא נחשב כענף היוצא מן האילן הישן, ואם יצא מִן הַשָּׁרָשִׁין חַיָּיב (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: חוטר - עולה מהגזע שם באנגלית: shoot

שם עברי: נצר (סורים, חזירים) – עולה מהשורשים

הנושא המרכזי: חיוב נצרים (סורים, חזירים) בשנות ערלה

הריבוי המקובל של עצי פרי למטרות חקלאיות נעשה בדרך כלל בשיטות רבייה וגטטיביות (אל-מיניות) על מנת להבטיח את איכות הצמח ואחידות המטע. בניגוד לרבייה מינית שבה מתקבלת שונות רבה בין הזרעים הרי שצמחים שהתרבו ברבייה וגטטיבית זהים להוריהם וזהים זה לזה במטען התורשתי. שיטות רבייה אלו מהוות למעשה תהליך שיבוט. המשותף לכל שיטות הרבייה האל-מינית הוא שימוש בתאים שאינם תאי מין לצורך ריבוי. השיטה המקובלת בחקלאות היא שימוש בייחורים. בשיטה זו ניתן ליצור מצמח אם רצוי צמחים זהים גנטית ע"י השרשת ענפים או חלקי צמח אחרים. הדבר מתבצע באמצעות ניתוקם מצמח האם והשרשתם באמצעות הורמון השרשה במצע גידול מתאים(1). הייחורים זהים לחלוטין מבחינת גנטית לצמח האם ולכן ברור לחלוטין לחקלאי אילו תכונות יהיו להם.

דרך שהיתה מקובלת בעבר אך בחקלאות המודרנית השימוש בה הצטמצם היא הברכה(2). טומנים ענפים או שלוחות של צמח האם באדמה ולאחר שהם מכים שורשים ניתן לנתקם מצמח האם. שיטה זו דומה באופן עקרוני לדרך בה מכינים ייחורים אלא שכאן משמשת האדמה כמצע המעודד את התפתחות השורשים (על הברכה ראו במאמר "כשהוא מודד, ממקום קצר הוא מודד או ממקום רחב הוא מודד"). שיטה מלאכותית נוספת היא ייצור שתילים בעזרת תרבית רקמה. לצורך זה נלקחות פיסות רקמה עוברית שאותן מגדלים בתנאים סטריליים בצלחות גידול. שיטה זו מקובלת היום בשיבוט זני תמרים. פיסות הרקמה נלקחות מהקור ("לב הדקל") שהוא הרקמה העוברית, בראש הדקל, שממנה מתפתחים העלים והמכבדים (ראו עוד במאמר "דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא")(3).

הדרכים הטבעיות להתרבות וגטטיבית בצמחים דומות באופן עקרוני לשיטות המלאכותיות וגם בהן מתקבלים שתילים זהים לצמח האם. בצלים ופקעות נוטים להתרבות על ידי התפצלות. מינים שונים מפתחים מצוואר השורש או השורש נצרים (סורים, חזירים) בצמוד לצמח האם (למשל ברימון ובאוכמניות, תמונה 1) או במרחק כמה מטרים ממנו כמו באפרסמון. תופעה דומה היא התפתחות חוטרים מהגזע(4) (תמונה 2). הנצרים והחוטרים הם צמחים צעירים בעלי מערכת שורשים ועלים הניתנים להפרדה מצמח האם ומוכנים לשתילה(5). התפתחות הנצרים והחוטרים תלויה בנוכחות פקעי צמיחה חבויים על השורשים והגזע. בדרך כלל פקעים אלו אינם מתפתחים באופן ספונטני בגלל דיכוי על ידי הורמונים המופרשים מקודקוד העץ (שלטון קודקודי). לעומת זאת לאחר כריתת העץ או שריפתו הגורמים לביטול השלטון הקודקודי מתפתחים נצרים או חוטרים המחדשים את העץ. קציצת "בתולת השקמה" היתה שיטה מקובלת על מנת לקבל קורות ישרות וארוכות ("אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית"). מנגנון זה נפוץ בין עצי החורש הים תיכוני שהתפתח כהתאמה להתמודדות עם אלפי שנות כריתה, רעייה ושריפות שאפיינו את חבל ארץ זה(6)). יש לציין שקיימים מיני עצים או מצבים שבהם מתפתחים חוטרים או נצרים גם אם העץ לא נכרת (תמונה 3). תופעה זו נפוצה למשל בעצי זית (תמונה 4) (ראו במאמר "זיתים לקוץ מניח שתי גרופיות") וברימון.


תמונה 1. שיח אוכמנית לאחר 2 שנות ערלה		תמונה 2. אקליפטוס - חוטרים שהתפתחו לאחר גדיעת העץ


תמונה 3. חרוב - חוטרים		תמונה 4. זית - נצרים

מעמד נצרים וחוטרים לענין ערלה

מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה לגבי חיוב ערלה בחוטרים ("היוצא מן הגזע") ונצרים ("ומן השורשים") הובאה בסוגייתנו כדוגמה למחלוקת בשאלה האם "שדי נופו בתר עיקרו": "... ותניא נמי גבי ערלה כי האי גוונא: אילן היוצא מן הגזע ומן השרשין חייב בערלה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר מן הגזע פטור, מן השרשין חייב" (בבא מציעא, קיט ע"א). השאלה היא האם חוטרים שצמחו מתוך הגזע מתחת לשלושה טפחים מעל הקרקע (על פי רש"י) או נצרים נחשבים כנטיעה חדשה ולכן יש לספור בהם שנות ערלה מחדש. על פי הגירסה בבבלי, לדעת רבי מאיר, הן החוטרים והן הנצרים נחשבים כנטיעה חדשה, למרות חיבורם לעץ, ואילו לרבי יהודה רק היוצא מהשורשים נחשב לנטיעה חדשה. בתוספתא (ערלה, ליברמן, פ"א הל' ד') מובאת גרסה שונה: "אילן העולה בין מן הגזע ובין מן השרשים חייב. רבי יהודה אומר: העולה מן הגזע חייב מן השרשים פטור וכו'". גרסה זו לכאורה תמוהה שהרי אם המחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה היא ביחס לשאלה באיזו מידה נגרר הנוף אחר השורש הרי שאם הנצרים העולים מהשורש פטורים מערלה כל שכן שהחוטרים היוצאים מגזע העץ יהיו פטורים.

ב"שיטה מקובצת" (שם) מובאת גרסה נוספת בשם הרמב"ן והראב"ד. לגרסתם לדעת רבי מאיר פטורים הן היוצא מן הגזע והן מן השורשים ואילו רבי יהודה חולק וסובר שהיוצא מהשורשים חייב כנטיעה חדשה. לדעת רבי מאיר היוצאים מן הגזע ומן השורשים פטורים מערלה משום שכבר עברו עליהם שני ערלה. כתב הראב"ד:

"... ותנן גבי מקח וממכר כי האי גוונא בקונה אילן אחד בתוך של חברו דכולי עלמא אין לו קרקע ופליגי במה שיוצא מהשרשים והשרשים עצמם של בעל אילן הם כשיעקור אותו יטול אותם. רבי מאיר סבר כיון שהשרשים שלו היוצא מהם שלו דשדי נופו בתר עיקרו. ורבי יהודה סבר בתר גזעו שדינן ולא בתר שרשים לומר שזה גדל מאויר וזה גדל מאויר אבל בתר שרשים שזה גדל מקרקע וזה גדל מאויר לא שדינן והאויר של בעל הקרקע. וכן בערלה כי בודאי השרשים פטורים שכבר עברו עליהם שני ערלה והיוצא מהם לרבי מאיר פטור כמו השרשים ורבי יהודה סבר חייב דלא שדינן ליה בתרייהו ואילן חדש הוא זה וכו'".

את שיטה זו אנו מוצאים גם בספר אור זרוע (ח"א - הלכות ערלה (חדש) ושביעית, סי' שכ"ו): "תניא בתוספתא אילן העולה בין מן הגזע בין מן השרשים פטור. פי' פטור מן הערלה ... ומיירי באילן זקן שעברו עליו שלש שני ערלה אבל אילן העולה מן הגזע ומן השרשים של אילן שלא עברו עליו שלש שני ערלה חייב בערלה". הרמב"ם (מעשר שני ונטע רבעי, פ"י הל' י"ט) פסק: "אילן היוצא מן הגזע פטור מן הערלה, מן השרשים חייב וכו'". הרמב"ם גרס כבבלי ופסק כרבי יהודה ואם כן יש לספור לנצרים שנות ערלה כנטיעה חדשה.

מעמד סורים צמודים לגזע הראשי

רבים וטובים מבני זמננו דנו במעמדם ההלכתי של החוטרים והנצרים ודבריהם פזורים ברחבי המרשתת ולכן לא מצאתי צורך לעסוק בנושא שנית. למשל ראו את המאמרים בסעיף "מקורות עיקריים".

הגישה המקובלת בספרות ההלכה היא לחייב במנין שנות ערלה חוטרים העולים מהגזע בגובה פחות מג' טפחים וגם נצרים (העולים מהשורש). בספרות ההלכה בת זמננו ניתנה תשומת לב רבה לאבחנה בין סורים העולים רחוק מהגזע המרכזי של העץ לבין אלו העולים בצמוד לו. להבחנה זו חשיבות רבה ביחס לכמה עצי פרי ובעיקר לרימון ולאוכמניות. ברצוני להעיר מספר הערות כתוספת לנימוקי הפוטרים את הסורים הסמוכים לגזע העץ מספירת שנות ערלה (ראו סכום מקיף במאמר "הסרת סורים באוכמניות"(7). ראשית יש להעיר שעצם העובדה שדינם של סורים תלוי במחלוקת גרסאות (ראו לעיל) פותחת לנו פתח לנסות ולבחון את הדברים גם מתוך נקודת מבט ריאלית.

א. עצים שניטעו על ידי הברכה (הדבר היה מקובל בעבר בגפנים) מעץ שעברו עליו שנות ערלה פטור מלמנות שנית כל זמן שהוא מחובר לצמח האם. מוצאים אנו למשל בתוספות (קידושין, לו ע"ב):

"... וקשה דהא אמרינן במסכת ר"ה (דף ט:) לענין ערלה, אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב יש בהם משום ערלה, ואם כן איך אנו נהנים מן הכרמים שהעובדי כוכבים מבריכין אותן בכל שנה ואף על פי שאין אנו יודעין ודאי שמבריכין כולם הוה לנו לילך אחר הרוב? ואומר רבינו שמשון ששאל בעובדי אדמה ואמרו לו שאינן חותכין הזמורה מן הסדן ואם כן הוא יונק עוד מן הזקנה ואמר התם (ירושלמי פ"ק דערלה) המבריך בזמן שיונק מן הזקנה פטור מן הערלה, ואם סיפק חייב והוא ניכר היטב כשיונק מן הזקנה וכשאינו יונק מן הזקנה. כשהזמורה יונקת מן הזקנה עליהן נוטין לצד אחר וכשפוסק עליהן נוטין לצד זקנה. וסימניך: דהאי מאן דאכיל מחבריה בהית לאיסתכולי ביה וכו'".

ניתן לשער שההבדל לענין ערלה בין הברכה הקשורה לצמח האם ולהברכה מנותקת הוא בשני תחומים: א. בספרות ההלכתית מוזכר שאיסור הערלה בצמח הבת הוא בגלל "מראית עין" וחשש זה איננו קיים כל זמן שההברכה ניכרת על ידי השלוחה המחברת. ב. לחלופין ניתן להסביר שכל זמן שהחיבור בין העצים קיים צמח הבת יונק מצמח האם ולכן נגרר אחריו. לאור העובדה שסורים הבוקעים בין גזעי צמח האם קשורים אליו במערכת השורשים ונראים כחלק ממנו אף יותר מאשר צמח מוברך יש מקום למנות להם את שנות הערלה כצמח האם.

לענ"ד מסתבר יותר לפטור סורים צמודים לצמח האם יותר מאשר צמח מוברך. סורים הבוקעים מבין ענפי צמח האם נראים כחלק ממנו יותר (תמונה 1) מאשר צמח המחובר רק בשלוחה ובמיוחד כאשר ההלכה היא שאם הבריכו מהעץ השני עץ שלישי, ומהשלישי הבריכו עץ רביעי וכן הלאה, כל עוד הם מחוברים לעץ הראשון פטורים מערלה. ואם נפנה לטעם השני הרי שהקשר בין הסורים לצמח האם דרך מערכת השורשים חזק בהרבה מאשר קשר המבוסס על יניקה דרך שלוחות כפי שהדבר נעשה בהברכה.

ב. אחת משיטות הראשונים להגדרת אילן היא שיטת הרא"ש (ברכות פ"ו אות כג) שכתב: "ובגמרא קאמר כל דבר שעושה פירות משנה לשנה, נקרא עץ, אבל כל דבר שצריך לזורעו כל שנה, נקרא פרי הארץ". רבים הבינו מדבריו שצמח המחדש את עצמו (אינו נזרע כל שנה), אפילו מהשורש מברכים עליו בפה"ע, לשון הרא"ש מובאת גם ע"י רבנו ירוחם (נתיב טז ספר אדם החלק הג')(8). אמנם שיטתו לא התקבלה להלכה אך ניתן להסיק ממנה שבצמח המתחדש משורש רב-שנתי אין צורך בספירה מחדש של שנות ערלה שאם לא כן פירותיו יהיו אסורים באכילה לעולם. מעניין לציין שבכל אזכורי דעת הרא"ש הנ"ל נקודה זו לא הועלתה כראיה נגד שיטתו. ככלל כל נושא הסורים ובמיוחד אלו העולים מתוך העץ לא נידון על ידי רוב הפוסקים למרות שכיחותם הרבה דבר הרומז על האפשרות שאין צורך למנות להם שנות ערלה. לדוגמה תופעה זו נפוצה בצלף (לפחות בשנותיו הראשונות) הנחשב על ידי חז"ל כאילן אך לא מצאנו בדבריהם התייחסות לצורך להבחין בין הענפים המרכזיים והסורים לעניין ערלה.

ג. החובה למנות שנות ערלה בסורי אוכמניות הופכת את אכילת פירות אלו לבעייתית למדי מבחינה הלכתית. סורי האוכמניות עולים במהלך כל השנה וקציצתם או סימונם דורשים סריקה במטע באופן חוזר ונשנה (במטעי הרימונים המושגחים על ידי הבד"ץ נוהגים לקצוץ באופן סדיר את הסורים). כיום הנחיית הרבנות היא לקצוץ את סורי האוכמניות אך לאור כך שהענפים של האוכמניות מניבים כראוי רק שנים ספורות הדבר עלול לגרום לירידה חדה בכמות היבול. מגדלי האוכמניות בחו"ל (עדיין לא ביררתי מה מקובל בארץ) נוהגים לגזום באופן קבוע את הענפים הישנים מבסיסם לאחר 5-6 שנים ולהעביר את תפקיד נשיאת הפירות לענפים החדשים (הסורים). קציצת הסורים תגרום להפסקת נתינת היבול ואילו סימון גיל הסורים גובל בגזירה שכמעט אין הציבור יכול לעמוד בה. יש להעיר שמאחר ורוב התוצרת של האוכמניות מיובאת מחו"ל ברור שגם אם קיימת שם השגחה מסויימת אין דרך סבירה להבטיח שאין בה גם פירות שנקטפו מסורים בני פחות משלוש שנים. ניתן אולי לסמוך על הכלל המקובל שספק ערלה בחו"ל מותר. \

ד. בניגוד לעצים אחרים שבהם קיים גזע מרכזי ולידו סורים שניתן אולי לייחס להם מעמד שונה לעניין ערלה הרי שבאוכמניות לא קיים גזע מרכזי וכל השיח בנוי מצבר של ענפים דקים המזדקרים כלפי מעלה. הסורים משתלבים במבנה הכללי של השיח ולאחר תקופה קצרה יחסית קשה לזהותם. העובדה שהסורים מהווים חלק בלתי נפרד מהשיח גם באופן חזותי עשוייה להוות שיקול נוסף לפטור אותם מספירת שנות ערלה נפרדות.

(1) קיימים צמחים שאינם זקוקים לטיפול מיוחד לצורך השרשה ודי להשרותם במים. הדבר נפוץ בצמחי מים דוגמת הערבה.
(2) עד היום משתמשים בשיטת ריבוי זו בעיקר בגפן אם כי לא באופן נרחב. שיטה זו מצויינת בעיקר להשלמת שתילי ענבים בכרם נטוע שמסיבה כל שהיא מתו בו שתילים. נטיעת שתילים חדשים בדרך כלל לא תצליח (אלא אם כן השתילים בקצוות השורות) ועל כן במקרים מעין אלו הברכה היא הפתירון האידאלי.
(3) משך תהליך יצירת השתילים בתרבית רקמה הוא כ- 3 שנים (ויש בכך חסרון מסויים). עלות השתיל מתרבית ריקמה וחוטר די דומה. היתרון בשתילי תרבית ריקמה הוא בכך שניתן להפיק מקור אחד כ- 250 שתילים וזה הרבה. בית השורשים של שתילים אלו מפותח, אחוז התמותה נמוך יחסית והשתילים אחידים מאד.
(4) האבחנה בין נצרים וחוטרים מבוססת על הפסוק בישעיהו (יא א'): "וְיָצָא חטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה". בערוך (ערך "גזע") נאמר על פי הגמרא בבבא בתרא (פב ע"א): "כל גוף האילן מן הארץ ולמעלה נראה לעין וחמה זורחת עליו זהו גזע וכל האמירין העולין ממנו הן ללוקח וזהו שכתוב ויצא חטר מגזע ישי וכל שטמון בארץ ואין חמה עוברת עליו זהו שורש כדכתיב ונצר משורשיו יפרה וכו'".
(5) התפתחות מערכת שורשים בסורים מתרחשת לאחר זמן רב ולעיתים השורשים כלל אינם מתפתחים. יש מקרים בהם הסורים הם כעין ענף מתפצל, שאינו עומד בפני עצמו, מתחת לפני הקרקע. כאשר החקלאי לא מטפל בסורים הצומחים מתהוה לאחר זמן פקעת שורשים גדולה אשר הנצרים הם חלק ממנה. במקרים אחדים במשך הזמן גם הסורים מפתחים שורשים.
(6) למקום ההתחדשות יש נפק"מ הלכתית והוא תלוי במין העץ. ראו במאמר "זיתים לקוץ מניח שתי גרופיות".
(7) מאת הרבנים א. שחור וי. בן גדליה, אסיף ה', תשע"ת.
(8) ראו בהרחבה במאמרו של הרב יואל פרידמן "הגדרת אילן וירק בהלכה".

תודה לד"ר עקיבא לונדון על הערותיו החשובות.

מקורות עיקריים:

הרב י. פרידמן, "דין הנצרים של הרימון ושאר עצים", אמונת עתיך 14, טבת – שבט תשנ"ז.
הרב י. פרידמן, "ערלה בנצרים וחוטרים בעץ הרימון", למעשה.

לעיון נוסף:

הרב א. מלמד, "הַבְרָכָה ודין נצרים", פניני הלכה.
אגרונום מ. שומרון, "נצרים וחוטרים בעצי פרי", אמונת עתיך 14, טבת – שבט תשנ"ז.
לקובץ ווידאו על בעיות הכשרות של האוכמניות. הקישו כאן.
למצגת המתארת הברכה באתרוג מאת חנוך פלסר. ראו כאן.

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

לראש העמוד שליחה לחבר הדפסה הוספה למועדפים