סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 1083

"איבעיא להו תדיר ומקודש איזה מהם קודם"

זבחים צ ע"ב

מה קורה כאשר יש לפני הכהן אפשרות להקריב דבר שהוא תדיר ודבר שהוא מקודש יותר מהתדיר. איזו מעלה עודפת מעלת התדירות או מעלת הקדושה. רש"י מסביר: כגון דם עולת תמיד ודם חטאת שעומדים לפני הכהן, איזה מהם יזה קודם. דם עולת התמיד תדיר, ואילו דם החטאת מקודש יותר, משום שדם חטאת מרצה. ובראשונים מתבאר שהשאלה היא לא רק לגבי דין קדימה אלא גם לגבי דין העדפה. כאשר לציבור יש אפשרות להביא או את קרבן התדיר, או את הקרבן המקודש, והשאלה היא: איזה מעלה עודפת בכדי שנעדיף את האחד על משנהו.

מביאה הגמ' ראיה מדברי משנה בדף פ"ט. "ת"ש התמידין קודמין למוספין". מדובר ביום השבת, יש להעדיף את קרבנות התמיד של יום השבת על פני קרבנות המוסף של יום השבת, ואם הציבור נמצא במצב שאינו מאפשר להקריב את שני הקרבנות, יש על הציבור להעדיף הבאת קרבן תמיד בשבת ולא את קרבן מוסף של שבת, ועל כך ממשיכה הגמ': "ואע"ג דמוספין קדיש", זאת משום שזהו קרבן שמיוחד ליום השבת יום שהוא קדוש יותר מימות החול, משא"כ קרבן התמיד גם כאשר הוא מוקרב בשבת חובתו הוא חובה יום יומית, סביר להניח שקרבן כזה שקדושת שבת זוקקת הבאתו קדוש יותר מקרבן כזה שיום יום זוקק הבאתו, וא"כ יש לנו ראיה מדברי משנתינו שמעלת התדיר עודפת על מעלת המקודש.

עונה הגמ': "אטו שבת למוספין אהנאי לתמידין לא אהנאי". רש"י מסביר: "כיון דהאידנא קריבין (התמידין בשבת) א"כ שם שבת עליהם". עונה הגמ' : קרבן התמיד בשבת אין לו רק את מעלת התמיד, אלא גם את מעלת המקודש, שחובת הבאת תמיד גם היא מחוייבת מידי יום ביומו, אבל איכות היום המסויימת היא המחייבת אותו, ואין דמיון בין חובת קרבן תמיד ביום חול לבין חובת תמיד ביום השבת, שאע"פ שאותו קרבן קרב מ"מ קרבן התמיד שקרב בשבת הוא קרבן תמיד שהשבת זוקקת אותו, ואם קרבן שהשבת זוקקת מקבל מעלת קדושה, גם קרבן התמיד של שבת יש בו את אותה מעלת קדושה, כמו לקרבן המוסף של שבת, ולכן התמידין קודמין למוספין משום שלקרבן התמיד בשבת יש גם מעלת התדיר וגם מעלת המקודש, ומעלה כזו שיש בה תדירות וקדושה עודפת בוודאי על מעלת מוספי השבת שאין להם את מעלת התדירות אלא אך ורק את מעלת הקדושה.

ממשיכה הגמ' באותה מתכונת ומנסה להביא ראיה נוספת מהמשך דברי המשנה: "ת"ש מוספי שבת קודמין למוספי ראש חודש". ובהמשך הגמ' מביאה ראיה נוספת מקרבנות ראש השנה, שם התבאר: שהקרבן של ר"ח קודם לקרבן של ר"ה, וגם שם דוחה הגמ' באותו טעם, ולכן נדחים הראיות כולם.

הגאון בעל ה"אור שמח" מספר על שאלה די מצויה שהוא נשאל מכמה וכמה אנשים: אנו יודעים שביום הכיפורים אין לאכול, אבל כמובן שאדם שהוא חולה שיש בו סכנה עליו לקיים את מאמר התורה: "וחי בהם", ולא שימות בהם. וע"פ אומדן דעת הרופאים אוכל החולה ביום הכיפורים כדי הצלת נפשות. מה קורה לחולה ביו"כ שחל בשבת, האם עליו גם לעשות קידוש, משום שבכל יום טוב מקדשים על היין, או לא. בזה אולי לא שונה יו"כ שחל בשבת מיו"כ רגיל, שאם לגבי יו"כ רגיל אין שום סברא לחייב בקידוש, משום שלא נתקנה מצות קידוש על יום כזה. כאשר יו"כ חל בשבת הרי מלבד יוה"כ, יום שבת כשלעצמו זוקק קידוש, יש א"כ מקום לחייב בחובת קידוש את החולה שיש בו סכנה שחייב לאכול ביו"כ.

שאלה זו נשאל הגאון רבי מאיר שמחה ואמר: שאין שום צורך לעשות קידוש גם ביה"כ שחל בשבת. הכרעה הילכתית זו מתבססת על דברי סוגייתינו. וכך אומר האור שמח על הרמב"ם בפ"ד מהל' עבודת יוה"כ הל' א': "אמרו בפרק כל התדיר אטו ר"ח למוספין דידיה אהני, למוספי שבת לא אהני יעוי' שם, הרי דקדשי בקדושת ר"ח, וע"כ נ"ל שקדושת יוה"כ חלה גם על השבת להקדישו בשבות מכל אכילה וקודשת יוה"כ כשם שאהני לדידיה גם אהני לשבת כאשר חל יוה"כ בשבת, והשבת עצמו קדוש בקדושת עינוי נפש, ולא ביוה"כ שחל בשבת וחולה שיש בו סכנה צריך לאכול מורה אני דלא מקדש גם על שבת, דקדושת שבת בשבת שחל בו יו"כ היא שלא לאכול בו ופשוט".

ע"פ יסוד נפלא זה מוצא הגאון גם מקור נפלא לחידוש שחידש הרמב"ם (הל' עבודת יוה"כ). ידוע: שביה"כ כל העבודות המיוחדות ליוה"כ אינם נעשות אלא דווקא בכהן גדול. מה קורה ביו"כ שחל בשבת על מי להקריב את מוספי השבת. הרמב"ם בפ"א מהל' יוה"כ כותב להדיא: שיוה"כ שחל בשבת מקריב אך ורק הכה"ג את מוסף השבת. מדוע? והרי מוסף השבת אינו קשור לקדושת יוה"כ, הוא קרב מידי שבת בשבתו ע"י כהן הדיוט. מה נשתנתה שבת שחל בה יו"כ ביחס לשאר שבתות השנה. טוען הגאון: הוא אשר אמרנו, רבינו הוציא דין זה ממה שנאמר בפרק כל התדיר, ומשם נמצא רבינו לומד ששבת שחל בה יוה"כ, מוספי השבת הם מדין יוה"כ ולכן הם אינם קרבים אלא דוקא ע"י כה"ג.

יש מקום להעיר על דברי האור שמח מהלכה פסוקה בשו"ע. אנחנו יודעים: שבברכת המזון של שבת התקינו חז"ל תוספת מיוחדת של "רצה והחליצנו". אדם ששכח בברכת המזון של שבת להוסיף "רצה והחליצנו", עליו לחזור ולברך, מאידך בר"ח כאשר אדם מברך ברכת המזון הוסיפו חז"ל את תפילת "יעלה ויבוא". אדם שבר"ח שכח לומר "יעלה ויבוא" בברכת המזון, אין צורך שיחזור ויברך. מה ההבדל בין ראש חודש לבין שבת. מסבירה הגמ' במס' ברכות: בשבת חייב אדם לאכול שלוש סעודות אין הוא יכול להימנע מחיוב ברהמ"ז, שהרי הוא חייב לסעוד את ליבו בפת בשיעור של כביצה, וכל אכילה בשיעור של כביצה זוקקת ברהמ"ז. נמצא, שברהמ"ז מחוייבת מעיקר דין השבת, כאשר התקינו חז"ל את התוספת של "רצה והחליצנו". תוספת זו חשובה היא עד למאוד, ואדם השוכח את רצה, חייב לחזור ולברך, שהרי כאשר התקינו את הרצה התייחסו לחובה שאינה ניתנת לפטור, אין אפשרות שלא לברך ברהמ"ז בשבת, משום שיום השבת זוקק ג' סעודות, משא"כ לגבי ר"ח אמנם אדם שסעד בר"ח כביצה פת חייב לברך ברהמ"ז, אבל אין חובה לאכול סעודה בר"ח, יכול אדם להתקיים במשך הר"ח באכילה של שאר דברים מלבד פת, כך שכאשר חז"ל התקינו את ה"יעלה ויבוא" בברהמ"ז של ר"ח, אין זו ברהמ"ז מחוייבת, זו ברהמ"ז שברצונו של האוכל לקיים וברצונו לבטל, וכלשון הגמ' "אי בעאי עביד אי בעאי לא עביד". וכזו ברהמ"ז שאינה מחוייבת מכח קדושת היום, בזה לא התחדש הדין שצריך לחזור ולברך. מה קורה בר"ח שחל בשבת, ושכח אדם בברהמ"ז לומר יעלה ויבוא, האם עליו לחזור ולברך או לא. מדין סעודת ר"ח הוא לא היה חייב לאכול ולכן יש מקום לפטור אותו מלחזור ולברך כשם שאנו פוטרים כל אדם ששכח יעלה ויבוא בברהמ"ז של ר"ח רגיל, אבל ניתן לומר אחרת, הרי ר"ח זה חל בשבת, ובשבת אין אפשרות להימנע מלאכול פת. אמנם אכילת הפת היא לא משום הר"ח אלא משום השבת, אבל סוף סוף בר"ח זה שחל בשבת נאלץ האדם לאכול פת, משום השבת, ועל אכילה זו הוא יאלץ לברך, נמצא שברהמ"ז בר"ח המסוים הזה שחל בשבת, לא ניתן לומר אי בעיא עביד, אי בעיא לא עביד, וכאשר קדושת היום זוקקת סעודה מחוייבת, שוב יש לחזור על ברהמ"ז. נחלקו בדבר הראשונים ולהלכה נפסק בשו"ע אור"ח סי' קפ"ח סעי' ו': שאין צורך לחזור, וכך נאמר שם: "אם חל ר"ח בשבת והזכיר של שבת ולא הזכיר של ר"ח אינו חוזר. ובמ"ב ס"ק כ"ח מופיע הסבר כפי שמופיע בראשונים: אינו חוזר כמו בכל ר"ח כששכח, ואע"ג שבר"ח שחל בשבת אין אפשרות להימנע מאכילת הפת, ההיא משום שבת היא, ולא משום ר"ח דאכילת פת בר"ח ליכא חיובא". ז"א, אנו אומרים שר"ח שחל בשבת אין אנו מתייחסים לשתי הקדושות, הר"ח נשאר אותו ר"ח כמו כל ר"ח, ולמרות שיש חובת סעודה, אנו מבחינים בין סיבת חובת הסעודה שהיא משום השבת ובין הר"ח, למרות שהוא חל בשבת. לפי האור שמח, כפי שהוא הסיק מדברי הגמ' בזבחים היה עלינו לכאורה לומר: שאף אמנם בכל ר"ח אנו אומרים שאין חובת סעודה, אבל ר"ח שחל בשבת הרי זה כאילו ר"ח אחר, שגם מדין הר"ח יש לאכול סעודה, שהרי סוף סוף ר"ח זה חל בשבת, וכשם שלגבי קרבנות אנו אומרים שקדושת הר"ח משפיעה על קרבנות השבת, היה עלינו לומר ביחס לחיוב הסעודה שקדושת השבת תשפיע על קדושת הר"ח. יש בהחלט מקום לחלק, נשאיר את ההבחנה בין המקרים ללומדים.

(האדמו"ר מטאלנא)