גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף קט"ו, מדור "עלי הדף"
מסכת זבחים
דף נג ע"ב

ביאור המאמר "לפיכך זכה - בנימין הצדיק - ונעשה אושפיזכן להקב"ה" והמסתעף

אמר רבי לוי בר חמא, אמר רבי חמא ברבי חנינא, רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה, ונכנסה בחלקו של בנימין, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לנוטלה, שנאמר (דברים לג, יב) "חופף עליו כל היום", לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן להקב"ה, שנאמר "ובין כתפיו שכן" (דף נג ע"ב).

מימרא זו אתיא כמאן דאמר ירושלים נתחלקה לשבטים, וכמו שמבואר במס' יומא (יב.) ובמס' מגילה (כו.): "... תניא, מה היה בחלקו של יהודה, הר הבית הלשכות והעזרות, ומה היה בחלקו של בנימין, אולם והיכל ובית קדשי הקדשים, ורצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין ובה מזבח בנוי, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לבולעה, שנאמר 'חופף עליו כל היום', לפיכך זכה בנימין ונעשה אושפיזכן לשכינה".

המהרש"א בחידושי אגדות (כאן) נתקשה במאמר זה: "... ושאמר 'לפיכך זכה בנימין ונעשה אושפזיכן לשכינה' קצת מגומגם, דממה שאמר 'והיה מצטער' וכו', משמע דידע בנבואה שיהיה כל המקדש בחלקו חוץ מאותה אמה, והיאך קאמר אחרי כן שזכה מחמת צער זה ליעשות אושפזיכן להקב"ה".

ואמנם בדברי הריטב"א במס' יומא (שם) מצינו יישוב לקושיא זו, וז"ל: "והיה בנימין הצדיק מצטער, צופה ברוח הקודש שכך עתיד להיות, והיה מצטער על כך... לכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה, לומר שהיתה שכינה במערב, כדי שיהא קדש הקדשים ששם ארון, בחלקו שהוא לצד מערב". וכן כתב בפירוש 'הכותב' על ה'עין יעקב' (מגילה שם): "ובשכר הצער הזה, שהיה מצטער בכוונה רצויה, שכל עבודת המזבח תהיה בחלקו, 'זכה ונעשה אושפיזכן לשכינה', לומר, שהיתה שכינה במערב, שהיא קדש הקדשים ששם הארון בחלקו, וזהו שנאמר 'ובין כתפיו שכן'". המורם מדבריהם, שאם אמנם כבר ראה בנבואה איפה יהיה חלקו בירושלים, אכן, עדיין לא היה מוכרח הדבר שתהיה השכינה במערב, ולולא הצטער בנימין הצדיק על כך יתכן שמקום קודש הקדשים, ששם היה הארון, היה נקבע בחלקו של יהודה.

בספר 'אדרת אליהו' להגאון מוילנא זי"ע מצינו יישוב לקושיא זו, וז"ל: "כמו שאמרו 'שהיה בנימין הצדיק מצטער עליו בכל יום לבולעו... לפיכך זכה בנימין ונעשה אושפיזכן לשכינה', והגמרא אינו מובן, מאי 'לפיכך', הלא ידע מתחילה שיהיה השכינה בחלקו, ועוד, מאי 'אושפיזכן', והוה ליה למימר מקום לשכינה. והענין, כמו שאמרו בגמרא (זבחים קיח:) שבשלשה מקומות שרתה שכינה, בשילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים, ובכולם לא שרתה אלא בשבט בנימין. והיינו, שבנימין רצה שיהיה השכינה בחלקו בבית המקדש שהוא בית עולמים, והיה מצטער על מקצת המזבח שאינו בחלקו, ולפיכך 'זכה שנעשה אושפיזכן', אפילו בשעה שהיתה השכינה 'אושפיזכן', דהיינו בשילה ונוב וגבעון - שהיתה בהם לפי שעה, זכה גם כן שיהיה בחלקו".

כעין דברים אלו מצינו כבר ב'עיון יעקב' (בסוגיין): "ובאמת לא קשה מידי, דלשון 'אושפיזכן', משמע בקביעות, דהיינו, בכל השראות השכינה, דהיינו, בשילה ובנוב ובגבעון ובבית עולמים, ולימות המשיח ובעולם הבא, וכדאיתא לקמן דף קי"ח להדיא, ובמדרש איתא 'ובן כתפיו שכן' - 'בין חרב בין שאינו חרב', עי"ש", הרי שברכה זו של 'בין כתפיו שכן' נועדה גם כאשר לא תהיה השראת השכינה במקום המקדש, תהיה השראת השכינה בחלקו של בנימין דייקא.

אמנם, בדברי ה'עיון יעקב' ישנה נקודה נוספת, שברכה זו קאי גם על ימות המשיח ועולם הבא, והיינו, שיתכן שמה שהשיג בנימין בנבואה לא היה כי אם מה שיהיה בבית ראשון ובית שני, ובגלל צערו על רצועת שנכנסה לחלקו, זכה שתשרה השכינה בחלקו גם לימות המשיח ובעולם הבא, וציין לדברי הגמרא להלן (קיח:): "כי אתא רב דימי אמר רבי בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל בשילה ונוב וגבעון ובית עולמים ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין שנאמר 'חופף עליו כל היום' כל חפיפות לא יהו אלא בחלקו של בנימין", וכן איתא עוד שם: "'חופף עליו' זה מקדש ראשון, 'כל היום' זה מקדש שני, 'ובין כתפיו שכן' אלו ימות המשיח, רבי אומר, 'חופף עליו' זה העולם הזה, 'כל היום' אלו ימות המשיח, 'ובין כתפיו שכן' זה העולם הבא".

יישוב נוסף מצינו בספרי גדולי ספרד, כי כוונת דברי הגמרא: " בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לנוטלה", היינו, שהקב"ה שהכל גלוי וידוע לפניו הביט מראשית אחרית וראה שעתיד להצטער, ולכן מאז כבר זכה שיהיה הארון בחלקו, וכ"כ בספר 'צרור החיים' להגאון רבי חיים קצבי זצ"ל (מגלה שם. ליורנו תקס"ז): "ויש לומר, שצפה הקב"ה שעתיד להצטער, ולכך זכה בנימין על ידי זה שהארון היה בחלקו", וביתר אריכות מובא בספר 'כרוב ממשח' להגאון רבי שלמה אלפסי זצ"ל (נדפס בליוורנו שנת תרי"ט, וראה שם 'ישמח משה' זבחים שם): ונלע"ד דהא-ל ית' בוחן לבות וכליות ומגיד מראשית אחרית, ויודע בו דיש לו נחת רוח גדול להיות עבודת ה' בחלקו יותר ממה שמרויח כל ממון שבעולם, ולפיכך זיכהו לזה, אבל אנחנו בני אדם גם בני אש לא ידענו עד שראינוהו שהוא מצטער על אותה רצועה... ואז סופו הוכיח על תחילתו".

ולסיומא דמילתא נביא מה שכתב 'הכותב' (מגלה שם) אודות הנלמד ממימרא זו: "למדנו מכאן ענין נאות, והוא כי המקנא בדבר שיש בו עבודת הש''י, להיות בתורת ה' חפצו, ולגמור הוא עצמו כל המצות בגופו ובממונו, הנה הוא מאושר וראוי לקבל שכר על תשוקתו זאת, וקנאה כזאת איננה מדה לגנאי כי אם לשבח, ואין קושיא לזה ממה ששנינו במסכת אבות פ"ה מי"ג 'הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים עינו רעה בשל אחרים', כי ההבדל מבואר מעצמו, ואכמ''ל". וההבדל הוא, כי באופן שהאדם עצמו רוצה לגמור את כל המצוות בגופו ובממונו מדה טובה היא, וכמו בבנימין שחפץ היה שכל המזבח יהיה בחלקו, וכוונתו לא היתה בכדי לשלול מחלקו של יהודה, אלא, שמשאלת לבו היתה שהוא בעצמו יזכה בכך, וזאת מדה טובה היא שיגמור האדם את כל המצוות, אכן במדה של 'הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים', שבנתינתו אי אפשר לו לספק את כל צרכי העניים, ועל כרחך מה שאינו רוצה שיתנו אחרים - כל כוונתו אינו אלא לשלול את האחרים שלא יזכו בזו המצוה, ומדה זו בוודאי לגריעותא היא, ודו"ק.