שמחת ההיתר / רפי זברגר

זבחים נא ע''א

הקדמה

אנו נמצאים באמצע ששה עשר לימודים של הגמרא בנושא האם דבר הלמד חוזר ומלמד. ישנם ארבע סוגי לימוד: היקש, גזירה שווה, קל וחומר ובניין אב. לכל אחד מלימודים אלו דנה הגמרא, האם דבר הנלמד באותו לימוד חוזר ומלמד על כל אחד מארבע לימודים אחרים, ארבע לימודים כפול ארבע לימודים, סך הכול ששה עשר לימודים. 
בדף שלנו הגענו ללימוד האחרון - בנין אב. 
 

הנושא

שואלת הגמרא: דבר הלמד בבנין אב, מהו שילמד בהיקש ובגזרה שווה, בקל וחומר ובבנין אב?
השאלה היא האם דין הנלמד בבנין אב יכול ללמד לאחר מכן באחד מארבעת סוגי הלימוד האחרים? 
''כותרת'' התשובה: פשוט מהא חדא. 
אין אנו יודעים לפשוט את כל ארבע השאלות, אך נפשוט את השאלה האחרונה, האם דבר הלמד בבניין אב יכול לחזור וללמד בבניין אב אחר. לפני שנלמד את הברייתא ממנה מנסה הגמרא לפשוט את השאלה, נקדים מספר הקדמות:
1. דמו של קרבן הנזרק על המזבח, חייב להיזרק במשך היום עד לשקיעת החמה. לאחר מכן נידון כ:''לן (שהה) בדם''.
2. אימורים של הקרבנות (איברים פנימיים הנשרפים בדרך כלל על המזבח) קרבים ביום ההקרבה ואף בלילה שלאחריו. אם אימורים נשארו לאחר הזריחה בבקר שאחרי ההקרבה, נידונים כ:''לן באימורים".
3. רוב קרבנות שלמים נאכלים יום, לילה ויום שאחריו (שני ימים ולילה). לכן, אם בשר שלמים שהה עד למחרת, אמנם נקרא ''לן בבשר'' אך אינו פוסל את הקרבן. 
4. ''יוצא'' הוא אימורים (או בשר של קרבן עולה אשר נקרב ''כליל'') אשר יצא מחוץ למקום הקרבתו. אם נקרב בהיכל, הרי שאם יצא מחוץ להיכל נקרא ''יוצא'' ופסול.
5. "טמא'' הוא בשר קרבן אשר נטמא, ואז הוא נפסל מהקרבה. 
הברייתא אשר פושטת את שאלתנו מביאה שבע הלכות בהם יש פסול בקדשים, ולמרות זאת, אם עלו למזבח, לא מורידים אותם משם, ומותר להקריבם: 
1. מפני מה אמרו לן בדם כשר? שהרי לן באימורין כשר.
אם ''לן בדם'' עלה למזבח אינו יורד, בדומה לדין שאם עלה ''לן באימורים'' למזבח, אינו יורד וניתן להקריבו. 
2. לן באימורין כשר שהרי לן בבשר כשר 
אבל גם הדין שאם עלה ''לן באימורים'' לא ירד, בעצמו נלמד מדין ''לן בבשר", שגם שם אם עלה לא ירד. 
3. יוצא הואיל ויוצא כשר בבמה
אנו לומדים כי אם עלה על המזבח בשר ''יוצא'' לא מורידים אותו. זאת כיוון שבעבר הרחוק, בעת כניסת בני ישראל לארץ עבדו בבמות, ושם לא היה דין יוצא כיוון שלא היו שם מחיצות, לכן גם אם ''יוצא'' עלה על המזבח אינו יורד.
4. טמא הואיל והותר בעבודת ציבור
גם אם בשר "טמא" עלה על המזבח, מותר בהקרבה ואינו יורד מן המזבח. דין זה נלמד מקרבנות ציבור, אשר מוקרבים במועדים מוגדרים. גם אם הכוהנים טמאים, קרבנות אלו לא יורדים מן המזבח אם עלו עליו. 
5. חוץ לזמנו הואיל ומרצה לפיגולו
דין של מחשבת "חוץ לזמנו" אנו מכירים היטב מתוך דפי המסכת שלנו. דין זה הופך את הקרבן להיות פיגול, ואז הוא נפסל והאוכלו חייב כרת. ומכיוון שקרבן נהפך להיות ''פיגול'' רק אם ''קרב המתיר'' כלומר, כל שאר עבודות הקרבן נעשו בהכשר, כולל זריקת הדם על המזבח. וכמו שאם הדם באופן עקרוני פסול, בגלל מחשבת פיגול, בכל אופן אם נזרק על המזבח, הרי הוא כשר, לכן גם אימורי בשר פיגול שעלו על המזבח לא ירדו וניתן להקריבם.
6. חוץ למקומו הואיל והוקש לחוץ לזמנו
אם אימוריו של קרבן פסול מדין ''חוץ למקומו'' עלה למזבח לא ירד מהיקש לדין ''חוץ לזמנו'' (נלמד בסעיף קודם)
7. שקיבלו פסולין וזרקו דמן בהנך פסולין דחזו לעבודת ציבור
קרבן שכוהנים פסולים קבלו את הדם וזרקוהו על המזבח פוסלים את הקרבן. למרות זאת, אם אימוריו של קרבן זה עלו על המזבח אינם יורדים, שהרי כוהנים פסולים אלו מותרים לעבודה בקרבנות ציבור. 
משני הלימודים הראשונים מוכיחה הגמרא שאם דבר אשר נידון בבניין אב (''לן בבשר'' לימד בבניין אב את "לן באימורים'') חוזר ומלמד בבניין אב (''לן באימורים'' מלמד בבניין אב את ''דם שלן'' שאם עלה לא ירד!), מה שביקשו להוכיח. 
 

מהו המסר?

מקורות היתר של מספר לימודים שלמדנו זה עתה בברייתא, נלמדים ממצב אחר, אשר גם בו הותר הדבר.
למשל, סעיף 3 לעיל, למדנו דין "יוצא" ממציאות שהייתה בתקופת הבמות, שם נוכחנו לדעת כי לא היה איסור יוצא, לכן מסיקים, כי גם אם "יוצא" עלה למזבח, למרות שהוא פסול – לא ירד.
גם הדוגמא בסעיף 4 בנויה על אותו עיקרון: כיוון שמצאנו במצב אחר של קרבן ציבור כי כהן טמא אינו פוסל את הקרבן, אנו למדים מכך כי גם ב''קרבן רגיל'' אשר כהן טמא קבל וזרק את הדם, אם עלה הקרבן – לא ירד.
אנו למדים מכך, כי ניתן להתיר במצב מסוים מתוך היתר של מצב אחר - אם במקרה אחר התרנו, נתיר גם במקרה אחר.
עיקרון זה מלמד אותנו כי אנו תמיד נחפש ''מקור להתיר''. השאיפה שלנו בחיים אינה לאסור, להחמיר ולעשות לנו ''חיים קשים'', אלא ההיפך הוא הנכון. לכל מצב ולכל מקרה, נחפש מקבילות, אף שהן רחוקות, בהם אנו מוצאים היתר מסוים, ומהם נלמד גם להתיר במקרה שלנו ולשמח את בני האדם.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]