לא כל דבר צריך לומר / רפי זברגר

זבחים מד ע''ב

הקדמה

למדנו במשנה בדף הקודם כי כל שיש לו מתירין, בין לאדם בין למזבח חייבים עליו משום פיגול. בין הדוגמאות שהובאו במשנה לכלל זה היה: חטאת העוף – דמה מתיר את בשרה לכוהנים.
 

הנושא

שואלת הגמרא בעמוד ב': מנא הני מילי?
מניין אנו למדים כי בשרה של חטאת העוף הותר לאכילת הכוהנים? 
כדי להבין את תשובת הגמרא, נכיר את פסוק מתוך הקטע העוסק במתנות כהונה (במדבר, י''ח, ט'): זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ: כָּל קָרְבָּנָם לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא, וּלְבָנֶיךָ
הפסוק מדבר על קרבן, מנחה, חטאת ואשם, ולכל אחד משמות הללו, התורה מקדימה את המילה כָּל. הברייתא דורשת ריבוי מסוים מכל אחת מארבע פעמים שמוזכרת המילה כָּל, ומסבירה מה היינו יכולים לחשוב לולא הריבוי הנ''ל. 
1. כָּל קָרְבָּנָם - לרבות לוג שמן של מצורע, סלקא דעתך אמינא: מִן הָאֵשׁ כתב רחמנא, והאי לאו מותר מן האש הוא, קמ"ל:
בגלל המילים מִן הָאֵשׁ בתחילת הפסוק, ניתן היה לחשוב שהכוהנים מקבלים מתנות רק מדברים הנשרפים על גבי המערכה, אבל שיירי לוג שמן של מצורע אינם נשרפים ואולי לא ניתן אותם לכוהנים, לכן מחדשת התורה במילים כָּל קָרְבָּנָם כי גם שיירי שמן של מצורע ניתנים לכוהנים. 
2. לְכָל מִנְחָתָם - לרבות מנחת עומר ומנחת הקנאות, סלקא דעתך אמינא (שמות כ''ט, ל''ג) וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם מנחת העומר להתיר אתיא, ומנחת קנאות לברר עון קאתיא, קמ"ל:
בגלל הפסוק המצוטט מספר שמות, ניתן היה לחשוב כי הכוהנים מקבלים רק מתנות של קרבנות המכפרים, אבל מנחת העומר שבאה להתיר את החדשה, ומנחת קנאות אשר באה לברר האם האשה סטתה או לא, הכוהנים לא היו מקבלים את המתנות, לכן מחדשת התורה במילים לְכָל מִנְחָתָם כי הכוהנים מקבלים גם בשר מקרבנות אלו. 
3. וּלְכָל חַטָּאתָם - לרבות חטאת העוף, סלקא דעתך אמינא נבילה היא:
כל העופות הקרבים בבית המקדש לא היו נשחטים אלא ''נמלקים''. זוהי פעולה מיוחדת רק למקדש, אשר בה הכוהנים היו ממיתים את העוף ע''י אצבעם. ניתן היה לחשוב, כי עוף שאינו נשחט אינו ניתר לכוהנים, שהרי הוא ''נבלה'' (בהמה או עוף שלא נשחטה כהלכתה), לכן באו המילים וּלְכָל חַטָּאתָם ללמד אותנו כי למרות שהעוף לא נשחט אלא נמלק האו מותר לאכילת הכוהנים. 
4. לְכָל אֲשָׁמָם - לרבות אשם נזיר ואשם מצורע, סלקא דעתך אמינא להכשיר קאתו, קמ"ל.
קרבן אשם של נזיר, המובא לאחר שנטמא הנזיר, ''מכשיר'' את הנזיר לתקופת נזירות חדשה, וקרבן אשם של מצורע ''מכשיר'' אותו לאכול קודשים, אשר היו אסורים עליו בהיותו מצורע. כמו שלמדנו בסעיף 2 לעיל, כי ניתן היה לחשוב שהכוהנים אוכלים רק קרבנות מכפרים ולא קרבנות ''מכשירים'', לכן באו המילים לְכָל אֲשָׁמָם ללמדנו, כי הכוהנים אוכלים גם מבשר קרבנות ''מכשירים''. 
תשובת הגמרא נלמדת מהלימוד השלישי לעיל, בו למדנו את מקור הדין שהכוהנים אוכלים את בשר חטאת העוף. החידוש הגדול הוא, שלמרות שהעוף אינו נשחט, ולכאורה היה אסור לאוכלו (יש מחלוקת אם איסור זה הינו דאורייתא או דרבנן), מחדשת לנו התורה, כי אם העוף נמלק כהלכתו, לצורך הקרבתו כקרבן, הרי שהוא מותר לאכילת הכוהנים. 
אם נסתכל היטב, נבחין כי הלימוד השלישי הינו יוצא דופן מבין ארבעת הלימודים, בכולם אומרת הגמרא מהי ההבנה שניתן היה להבין לולא הפסוק, ומסיימת במילים קמ"ל, לעומת הלימוד השלישי בו אין את ''מילות המסקנה'' הללו. 
ננסה להסביר: אם הגמרא הייתה מסיימת גם את הלימוד השלישי באותם מילים, משמעותם הייתה: למרות שהעוף לא נשחט והוא מוגדר כנבילה, התורה כביכול מחדשת לנו כי ''נבילה מותרת מן התורה''. הגמרא לא מעוניינת שנבין הבנה כזאת, אלא כנראה יש לומר כי מליקה מוציאה מידי נבילה ומתירה את בשר העוף לכוהנים בלבד – דין מיוחד אשר חל בין כותלי בית המקדש בלבד, ורק לכוהנים. 
 

מהו המסר?

לימוד אשר למדנו היום, מלמד אותנו מספר תובנות:
1. לא כל מה שנראה על פניו הוא אמנם נכון ואמיתי. ישנם מצבים או אנשים מיוחדים, עליהם חלים דינים מיוחדים.
כמו במקרה שלנו, על פניו היה נראה כי אין היתר לאכול בשר עוף אשר לא נשחט כהלכתו, מלמדת אותנו התורה, כי במקרים מסוימים ובמקומות מוגדרים – אין המצב כך, והעוף הותר לאכילת כוהנים לאחר מליקה כשירה.
2. לא כל דבר צריך לומר בפה מלא. הגמרא ביקשה ללמד אותנו, כי ניתן להבין דברים, למרות שלא אומרים אותם במפורש. אנו לא רוצים בפה מלא כי ''נבילה מותרת''. ניתן להבין את משמעות הגמרא, גם אם לא אומרים אותה במפורש.
זהו מסר חשוב לחיים, המלמד אותנו לחשוב לפני שמדברים. אם ישנה אמירה אשר יכולה לגרום לנזק לחבר או לבן משפחה – לא לומר זאת. אם ישנה ''אמירה קשה'' אשר משמעותה ''לא טובה'' – לומר זאת רק בעקיפין.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]