להרגיש את הזולת / רפי זברגר

זבחים לט ע''א-ע"ב

הקדמה

למדנו בסוף המשנה בתחילת הפרק (לו:) התייחסות למתנות הניתנות על קרבנות הקרבות בתוככי ההיכל. 
כל הניתנין על המזבח הפנימי, שאם חיסר אחת מן המתנות כאילו לא כיפר, לפיכך: נתן כולן כתיקנן ואחת שלא כתיקנה פסולה ואין בו כרת:
בניגוד למתואר ברישא של אותה משנה, העוסקת בקרבנות הקרבים במזבח החיצון (מזבח העולה / הנחושת), קטע זה של המשנה עוסק בקרבנות פנימיים, אשר דמם נזרק על קרנות מזבח הפנימי (מזבח הזהב). קובעת המשנה כי כל ארבע ''מתנות'' (זריקות דם) הכרחיות, ואם חיסר אפילו מתנה אחת – הבהמה לא כיפרה. ומוסיפה המשנה את המשמעויות הנובעות מהלכה זו: אם שלש מתנות ניתנו כהלכתן, ורק מתנה אחת נתנה שלא כהלכתה (מחשבת פסול או פיגול) – הרי קרבן זה פסול, אך אין בו כרת, כיוון ש''אין פיגול בחצי מתיר'', שהרי כל הארבע מתנות מתירות את הקרבן, ולכן אם חשבו מחשבת פיגול רק בחלק מהמתנות, אין הקרבן נחשב כפיגול לחייב את האדם האוכלו בכרת.  
 

הנושא

הגמרא מצטטת ברייתא, ממנה נלמד את הדין של המשנה אשר למדנו זה עתה. לפני שנצלול לתוך הברייתא נקדים מספר הקדמות:
1. פרק ד' בספר ויקרא מלמד אותנו הלכות פר כהן משיח (כהן שהורה לעצמו דין מוטעה), פר העלם דבר של ציבור (סנהדרין שהורו לכלל העם הוראה מוטעית שאינה עבודה זרה), חטאת נשיא (מלך אשר חטא) וחטאת ''רגילה'' (ישראל אשר חטא).
2. הברייתא מתמקדת בפר העלם דבר של ציבור, הפסוקים הדנים בקרבן זה מתארים את הלכותיו של הקרבן, ובכל אופן נאמר בקרבן זה: וְעָשָׂה לַפָּר, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ, וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם (כ'). הברייתא מייחסת את הפר הראשון לפר חטאת המובא ביום כיפור, שהתורה בפסוק זה משווה אותו לפר העלם דבר של ציבור. 
והברייתא מתייחסת לפר השני ואומרת כי למרות שבפשט הפסוק נראה לכאורה משמע כי פר העלם דבר של ציבור מושווה לפר חטאת אשר נכתבה בפסוקים לפני כן (פר כהן משיח), אך מכיוון שכל הדינים של פר כהן משיח, הוזכרו בפירוט בפר העלם דבר של ציבור (הכנסת הדם להיכל, הזאה שבע פעמים, זריקה על קרנות המזבח הפנימי, שפיכת שיירי הדם על יסוד המזבח החיצון), לכן, אין מה להשוות בין שני הפרים ולכן לומדת מכך הברייתא הלכה אחרת. 
3. אם רוב הציבור חטאו בעבודה זרה בעקבות הוראת בית דין, אין מביאים פר העלם דבר של ציבור, אלא פר לעולה, ושעיר לחטאת. 
תנו רבנן" ועשה כאשר עשה" (פסוק לעיל), מה בא ללמוד? לכפול בהזאתו ולמד, שאם חיסר אחת מכל המתנות לא עשה ולא כלום. 
הלימוד שלמדנו מכפל המילה עשה, כי כל מתנות הדם של פר העלם דבר של ציבור, כך שאם חיסר אחת מהן, כאילו לא הקריב את הקרבן. 
ממשיכה הברייתא ושואלת ומיישבת: אין לי אלא מתן שבע שמעכבות בכל מקום מתן ד' מניין? ת"ל כן יעשה.
אנו יודעים שהזאת הדם מעכבת, אך מניין שגם זריקת הדם על קרנות המזבח מעכבת, זאת לומדים מן המילים כן יעשה. 
בהמשך הברייתא נלמד עוד כי גם ''שעיר החטאת'' המובא כאשר ציבור חטא בעבודה זרה בעקבות הוראת בית דין (סעיף 3 לעיל) גם בו, כל המתנות מעכבות. אך מן המילה לו אנו לומדים, כי רק בפר העלם דבר של ציבור ושעיר חטאת מתנות מעכבות, אך בשעירי רגלים ושעיר ראש חודש אין מתנות מעכבות. 
הברייתא ממשיכה ודנה על פעולות נוספות הנעשות בפר העלם דבר של ציבור: 
"וכפר" - אף על פי שלא סמך, "ונסלח" - אף על פי שלא נתן שירים.
למרות שלמדנו לעיל כי המתנות של פר העלם דבר של ציבור מעכבות, לומדת הברייתא מן המילה וכפר, כי הסמיכה אינה מעכבת, ומן המלה ונסלח, כי נתינת השיריים ליסוד מזבח החיצון אינה פעולה מעכבת. 
מסבירים תוספות את הצורך בלימוד זה ואומרים כי למרות שפעולות הסמיכה ושפיכת שיירי הדם ליסוד המזבח אינן מעכבות באף קרבן, היה אפשר לחשוב ולומר כי בקרבן פר העלם של ציבור, בו למדנו על פעולות אחרות המעכבות, כמו מתנות הדם על קרנות המזבח ועוד, פעולות אשר אינן מעכבות בקרבנות אחרים, היינו יכולים לחשוב כי גם פעולות אלו, כמו סמיכה ושפיכת שיירי הדם מעכבות – לכן באה התורה ומלמדת בפסוק מיוחד כי גם בפר העלם של ציבור, פעולות אלו אינן מעכבות.
 

מהו המסר?

מדברי תוספות שלמדנו זה עתה אנו לומדים עיקרון מעניין, המלמד אותנו ''מתי צריך להסביר ולפרט, ומתי לא צריך''.
לכאורה, אומרים התוספות, הפסוקים המלמדים על כך שדין סמיכה ושפיכת שיירי הדם מיותרים, שהרי בכל הקרבנות פעולות אלו אינן מעכבות. אך בכל אופן, התורה ''לא חוסכת במילים'', כאשר יש מקום לטעות. הטעות יכולה לנבוע מן הלימוד המיוחד של פר העלם דבר של ציבור, בו יש דינים מיוחדים, וניתן היה לחשוב שגם בסמיכה ושפיכת שיירי הדם יהיו דינים מיוחדים, אך לא – בהלכות אלו דינם שווה לכל הקרבנות, אך צריך ללמוד זאת במפורש!
המסר שלנו: לא לחסוך במילים. לא ''להתקמצן'' מלומר דברים שיכולים לעזרו לחבר / שכן / בן משפחה ועוד, להבין יותר טוב את מה שאנחנו רוצים לומר להם. עוד משפט, עוד כמה מילים כדי להבהיר את דברינו לשומעים אותנו – לא נורא.
ובכלל, ''להרגיש את הזולת'', ולהבין מתי הוא מבקש עוד הסבר, עוד מילה להבנה, ואולי גם עוד "מילה טובה" שאף פעם אינה מזיקה.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]