הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"מהו דתימא"; "סלקא דעתך"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
זבחים מא ע"א-ע"ב
אמר רב פפא: איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הני מילי הזאות דכתיבן בגופיה,
אבל יותרת ושתי כליות דלא כתיבן בגופיה אימא לא, קא משמע לן. אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא: והא תנא פר יוה"כ לכל מה שאמר בענין קאמר!
1.
דיון לגבי הביטוי "סלקא דעתך":
2.
הליכות עולם שער שני פרק א:
ג. כל קא סלקא דעתך שבגמרא הוא לגלות היסוד אשר בנה עליו המקשה קושיתו.
וקא סלקא דעתך, רוצה לומר דעת המקשה, ובמסקנא לא קאי הכי,
וזה תמצא בריש פסחים דף קא סלקא דעתך מאן דאמר נגהי נגהי ממש. ואסיקנא כולי עלמא אור אורתא הוא.
וכן תמצא גם בריש מסכת ברכות קא סלקא דעתך בני אדם היינו עניים וכו' ומסיק בני אדם לאו היינו עניים ודכותייהו בכמה דוכתין.
וקרוב לזה הוא "וסברוה" במסכת מציעא בפרק אלו מציאות וכן בהרבה מקומות, ורוצה לומר וסברוה בני הישיבה שהקשו ושאמרו דבר זה. ורוב וסברוה שיש בגמרא לא קאי הכי במסקנא, אלא שבקצת מקומות יש וסברוה דקאי הכי, בפרקא קמא דבתרא סברוה מאי מחיצה גודא וכו' ומסקנא נמי עומד כך, ודכוותה טובא:
כלומר, הביטוי "סלקא דעתך..." [וכן הביטוי "וסברוה"] מעלה אפשרות שנדחית.
3.
של"ה - כללי התלמוד (יג) כלל לשונות סוגיות:
שנה. סלקא דעתך אמינא כו'. התלמוד מלא מזה, שהיה סלקא דעתך מעיקרא כן ואחר כך במסקנא חוזר. ולכאורה קשה על הסדרן, למה סידר מה שהיה סלקא דעתיה, מאחר שאינו לפי האמת.
היה לו לסדר תיכף מסקנא דמילתא.
השל"ה שואל: מדוע עורך הגמרא הביא בכלל את הדעה שנשללת. באמת שניתן לשאול זאת על כל דיעה שלא הוכרע כמותה, אפילו אם לא בסגנון של "סלקא דעתך".
3.1
אבל דע כי לא נזכר דבר אחד לבטלה בתלמוד שלנו הקדוש, והכל הוא אמת. ואף שהסלקא דעתך לא נשאר במסקנא לענין הא מילתא, מכל מקום הסברא של סלקא דעתך נשאר אמת לענין אחר. וצריך המעיין לראות אחר זה להבין ולהשכיל. ודבר זה הוא תורת אמת, שיעסוק האדם בעומק התלמוד, ויתבונן דכל מה שכתוב בתלמוד הוא דברי אלהים חיים.
ותשובתו היא, שגם בסברא/דין שנשללה יש גרעין של אמת שמתאים ל"ענין אחר". הוא לא מסביר יותר.
3.2
אולי יתכן לומר, שלעיתים [לאו דווקא בסוגייתנו] בשעת הדחק ניתן לפסוק כסברא שהובאה בגמרא כ"סלקא דעתך".
4.
המשך השל"ה:
וגדולה מזה מצאתי בספר עשרה מאמרות, ששם עיונו להתבונן, שאדרבה הסלקא דעתך הוא העיקר. וזה לשונו (חלק ג') בפרק ח' ממאמר חיקור הדין: תחילת כל דבר לב כל חכם ישכיל פיהו, במה שאנו רגילין לפרש [בזה ובכל כיוצא בו], שאין בעל המאמר (שונה) [שוגה] בדבורו הראשון עד שהוצרך לחזור בו ולהפכו מכח תמיהתינו, אלא בא זה ולימד על זה, ולעולם לשון ראשון עיקר, כמו שזכרנו על הנמנים מעשרה ראשונים בבית הכנסת (ברכות דף מז ב), וכמו שיבא גבי צדיק גמור וצדיק שאינו גמור (שם ברכות דף ז א) כו'.
וכבר נמצא מאמר מאלו בפרק יציאות השבת (שבת דף יד א) חוזר וניער פעמים שלש, וכל שכן שהוסיף בנו אהבה בביאור הכלל הזה. כדגרסינן התם: תנא, אף ידים הבאות מחמת (ה)ספר פוסלות את התרומה משום דרבי פרנך, דאמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן, האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום. ערום סלקא דעתך,
אלא אמר רבי זירא, ערום בלא מצות, בלא מצות סלקא דעתך,
אלא אימא ערום בלא אותה מצוה.
והכוונה, כי העובר על דבריהם במגע ספר תורה דרך בזיון, גזרו עליו (ה)חכמים שיהא פוסל את התרומה, מדכתיב (במדבר יח, כח) 'ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן', מה אהרן חבר אף בניו חברים.
ואולם הערום מן המצות הוא ערום לגמרי מהנהו חלוקי דרבנן הידועים לבעלי מצות.
והבוזה ספר תורה מעיד על עצמו שביזה מה שכתוב בזה, וממילא ידעינן ביה שהוא עושה מצות שלא לשמן, והיותו ערום מאותה מצוה (ה)מיוחדת גורם היותו ערום מכל המצות, כיון שהן בזויות עליו.
ומבואר מזה דסתמא דגמרא עם הדיבור (הראשון) [האחרון] הביא מופת ראיה [לההיא] דרבי זירא,
ורבי זירא גופא מופת סיבה למימרא דרבי פרנך שהוא שורש הלימוד ועקרו היותר מבהיל ומגזם על מי שהמצות בזויות עליו, ושלשתם יחד משפטים ישרים ותורת אמת, עד כאן לשונו. והרב הזה טרח בכמה מאמרים ליישבם, שכל דבריהם אמת וצדק.
וממנו ילמד האדם בכל התלמוד לפרש בדברי האמת וצדק, ושכרו מרובה.
משמע מדבריו, שלעיתים הסברא המובאת ב"סלקא דעתך" איננה מיותרת אלא היא מהווה בסיס איתן לסברא הסופית של הסוגיה [והוא אף קובע שלפעמים "הסלקא דעתך הוא העיקר"].
5.
ביטוי דומה ל"סלקא דעתך" הוא "מהו דתימא". ואומר על זה החיד"א בספרו "יעיר אזן" – "עין זוכר" מערכת מ אות יד:
יד מהו דתימא. לפעמים קאמר הש"ס מהו דתימא וזמנין דמשכחת דקאמר סלקא דעתך אמינא,
וקבלתי דכשאומ' הש"ס מהו דתימא זו הסברא אמת בעלמא, אלא דהכא לא שייכא. וכשהדבר הוא טעות דגם בעלמא אין סברא כזו אז אומר ה'ש"ס סלקא דעתך אמינא.
ומשמע ממנו שהביטוי "סלקא דעתך" מלמד שהסברא הנדחית היא טעות [ולא כשל"ה], וכמובן שלא תיפסק להלכה.
5.1
הוא טוען, שלעומת הביטוי "סלקא דעתך" הרי שהביטוי "מהו דתימא" מלמד שהדברים שמובאים אחרי ביטוי זה הם "אמת בעלמא" [=אמת באופן כללי], אבל לא בסוגיה המדוברת.
כלומר המובא אחרי "מהו דתימא" לא ייפסק להלכה בסוגיה המדוברת.
5.1.1
ומשמע מדבריו שסברא שמובאת בסוגיה אחת אחרי הביטוי "מהו דתימא" ייתכן שכן תיפסק בהקשר לסוגיה אחרת [כנראה רק אם תהיה הוכחה לכך באותה סוגיה].
6.
ואילו ה"הליכות עולם" עמוד לו, אומר, שגם "מהו דתימא" "לא נשאר כן".
6.1
ואולי אפשר שכוונתו, שבסוגיה הספציפית "לא נשאר כן" ומסכים לחיד"א שבסוגיה אחרת יתכן שהסברא כן מתקבלת.
7.
וראה בסוגייתנו [זבחים דף מא עמוד א] ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", הערה ט, שמסביר שבסוגייתנו ה"סלקא דעתך" נשאר למסקנה, ורק דרך הלימוד מהפסוקים לא נשאר למסקנה.
8.
נראה לי שכל הדיון לעיל תלוי ומשפיע גם לגבי השאלה מי קבע את הביטויים המיוחדם הללו בלשון התלמוד.
8.1
האם מדובר בפעולה ישירה של "עורך הגמרא" כדי לפסוק ההלכה כאותה סברא, או להיפך, כדי לפסוק שאין הלכה כאותה סברא.
8.1.1
ויתכן שההכרעה כאותה סברא [או להיפך] הוכרעה בסוגיות אחרות, ועורך הגמרא ניסח בסוגיה את הביטויים הללו באופן שיתאים להלכה שנקבעה כבר.
8.2
או אולי ביטויים אלה נאמרו בבית המדרש תוך כדי לימוד הסוגיה בלי לבדוק את ההקשר ההלכתי המיידי. ובלי קשר לסוגיות אחרות שאולי אף הן מתייחסות לסברות שמובאות בסוגיה המדוברת שמשובצים בה הביטויים "מהו דתימא"; "סלקא דעתך"
