הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"הא מני..."
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
זבחים לח ע"ב
וליטעמיך, מן היסוד אינו טעון כיבוס, הא מן הראוי ליסוד טעון כיבוס? +ויקרא ו+ אשר יזה כתיב, פרט לזה שכבר הוזה!
הא מני? רבי נחמיה; דתנן, רבי נחמיה אומר: שירי הדם שהקריבן בחוץ - חייב.
הא מני? רבי נחמיה;
דתנן, רבי נחמיה אומר: שירי הדם שהקריבן בחוץ - חייב.
אימר דשמעת ליה לר' נחמיה - לענין העלאה, מידי דהוי אאיברים ופדרים,
לענין כיבוס מי שמעת ליה?
אין,
והתניא: דמים הטעונין יסוד - טעונין כיבוס, ומחשבה מועלת בהן, והמעלה מהן בחוץ חייב,
ודמים הנשפכין לאמה - אין טעונין כיבוס, ואין מחשבה מועלת בהן, והמעלה מהן בחוץ פטור;
מאן שמעת ליה דאמר: מעלה מהן בחוץ חייב? רבי נחמיה היא,
וקאמר: טעון כיבוס ומחשבה מועלת בהן.
1.
בדרך כלל הביטוי "הא מני" בא כתשובה לקושיה. והתשובה היא, שהדין/הברייתא מתאימה לדעת תנא מסויים.
2.
רש"י מסכת זבחים דף לח עמוד ב:
הא מני ר' נחמיה היא כו' - הא מילתא הש"ס קאמר לה ומסקנא דקושיין היא לאפוקי מדרב פפא כלומר מהא לא איריא טעמא דידך דהא רבי נחמיה היא דאפילו בשירים נמי טעון כיבוס.
רש"י מסביר ש"הא מני..." הוא לא תרוץ אלא סיום של קושיה. כמובן שהכוונה דווקא במקום הספציפי בסוגייתנו
2.1
יתכן שניתן להוכיח מרש"י זה, שבאופן עקרוני הביטוי "הא מני" הוא התחלת תרוץ, אלא אם כן מוכח אחרת על סמך תוכן הסוגיה.
2.2
הערה: הביטוי "הש"ס קאמר" - מופע יחידאי בש"ס ברש"י. יש עוד מופע אחד במשמעות קרובה ברש"י - בש"ס.
רש"י מסכת כריתות דף יא עמוד ב:
איכא דאמרי - הכי פריך הש"ס אמרו משמע חד כו'.
כ - 5 מופעים בש"ס - בתוס'
2.3
רש"י מדגיש שני דברים בסוגייתנו:
2.3.1
הגמרא אמרה את הביטוי "הא מני" [ולא אמורא]. כנראה שכוונת רש"י בביטוי "הש"ס קאמר" הוא ל"עורך הגמרא", ולא לחכמי בית המדרש שדנו בסוגיה.
2.3.2
בסוגייתנו ביטוי זה הוא המשך הקושיה ולא מהווה פתיחה לתרוץ - כבדרך כלל.
3.
לפעמים בש"ס הלשון : "הא מני..." לא מוכרח שזו דעה אחת החולקת על דעות אחרות, אלא, אומרים "הא מני" על דעה שאמרה את הדין בפירוש. בסוגייתנו ברור ש"הא מני..." הכוונה לרבי נחמיה שמוזכר במשנה להלן [זבחים דף קי עמוד ב] וחכמים לא חולקים עליו, שם במפורש, אלא רק "מכללא".
4.
יש, בפשטות, מחלוקת ראשונים אם בדרך כלל הכלל הוא שהגמרא מתכוונת לפסוק כאותה דעה שעליה נאמר "הא מני" או לא.
בסוגייתנו, ההלכה בסופו של דבר איננה כרבי נחמיה אלא כחכמים [ יחיד ורבים הלכה כרבים].
זאת אומרת, שהגמרא מדגישה "הא מני..." ללמדנו, שדברי הברייתא הם לפי רבי נחמיה – שאין הלכה כמותו.
5.
בדרך כלל, "הא מני" מדגיש שהדין מתאים לפי דעת יחיד כנגד רבים. אם מדובר במשנה סתמית והגמרא מעמידה אותה כ"הא מני" – כדעת יחיד - אז מתעוררת השאלה אם ההלכה כאותה משנה בגלל שהיא "סתם משנה", או שאין הלכה כאותה משנה מפני שהיא מתאימה רק לדעת יחיד במקום אחר.
6.
בסוגייתנו, מדובר על ברייתא, ועל ברייתא לא נאמר "הלכה כסם ברייתא" [למרות שגם הברייתות של רבי חייא נאמרו על דעתו של רבי יהודה הנשיא].
7.
סדר תנאים ואמוראים חלק ב:
יא. כל סתם משנה הלכה, מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם, סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם, סתם במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם, מחלוקת במשנה וסתם בברייתא אין הלכה כסתם הלכך כל מקום שחולקין שני חכמים בתוספתא בספרא ובספרי וסתם במתניתין כחד מנייהו הלכה כמאן דסתם מתניתין כוותיה. וכל מילתא דפליגי בה במתניתין וסתמא בברייתא לית הלכתא כאותה ברייתא.
דבריו מבוססים על הגמרא ביבמות דף מב עמוד ב, ומוכח מדבריו שאין לברייתא מעמד של "סתם משנה".
8.
בסוגייתנו מדובר על רבי נחמיה, שהתוס' במסכת יומא - יומא דף מ עמוד ב - טוען שהוא היה אחד משבעת תלמידיו הגדולים של רבי עקיבא.
וכן נאמר במסכת סנהדרין דף פו עמוד א, ש"סתם תוספתא – רבי נחמיה". לכן, ברור שלתנא רבי נחמיה יש משקל "גדול", אמנם לא עד כדי מעמד של "סתם משנה" שהלכה כמותה.
9.
וראה ב"יד מלאכי" שמביא מרבי נחמיה שבסוגייתנו על עיקר דבריו [בזבחים דף קיב]
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תלג:
ומעתה נוראות נפלאתי מהר"ב חזון נחום שבפי"ג דזבחים משנה א' תמה על הרע"ב שם
שכתב דר' נחמיה היא ואינה הלכה
ואמר ולא ידעתי למה דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם
ואגב ריהטיה לא דק דדברי הרע"ב לאו מדיליה אינון
דבהדיא איתמר שם בש"ס [דף] קי"ב א' הא מני ר' נחמיה היא וכו' וכיון דאתפרש בגמ' דיחידאה היא תו לא שייך למימר דליהוי הלכה כסתם וכדכתיבנא ...
כלומר, דעתו היא שקביעת הגמרא על דעת מסויימת "הא מני..." משמעותה היא, שדעה זו שמוזכרת במשנה באופן של "סתם משנה" [ובודאי בברייתא] תיחשב כדעת יחיד, ולא יהיה לה דין של "סתם משנה".
