חיים בריאים / רפי זברגר

זבחים לה ע''א

הקדמה

למדנו בשלהי דף ל''ד את דעתו של רבי יהודה: כוס אחד היה ממלא מדם התערובת, שאם ישפך אחד מהם נמצא שהוא מכשירו. רבי יהודה מדבר על קרבנות פסח הרבים, המוקרבים בי''ד בניסן. הוא סובר כי קרבנות שלא נשפך דמן על המזבח, ולכן לכאורה לא יצאו ידי חובת הקרבה, ניתן ''להציל'' את המצב, ע''י שממלאים כוס מדם המפוזר על רצפת העזרה, תוך הנחה שחלק מן הדם הוא דם הנפש של קרבנות הפסח, ולאחר מכן זורקים את דם זה על המזבח כנגד יסוד, בדיוק כפי שזורקים ''דם רגיל'' של קרבן פסח. 
 

הנושא

שאלו חכמים את רבי יהודה: והלא לא נתקבל בכלי?
כיצד ניתן לקחת מדם המפוזר על הרצפה, והלוא דם זה נשפך ישירות מן הבהמות בעת שחיטתם, ללא קבלה בכלי, אם כן, לא בוצעה פעולת ''קבלה'' ואין היתר לזרוק דם זה על המזבח?
תמיהה הגמרא על שאלתם של חכמים: מנא ידעי?
מניין יודעים חכמים שהדם לא ''עבר'' דרך הכלי, ולאחר מכן נשפך מתוך הכלי על רצפת העזרה?
אלא מתקנים חכמים את נוסח השאלה: אלא שמא לא נתקבל בכלי?
אנו באמת לא בטוחים שאמנם כך קרה, אך ייתכן, שמא כך קרה, שחלק מן הדם לא ''התקבל בכלי'' ונשפך הדם ישירות מן הבהמה אל הרצפה. לכן כאמור, דם כזה אסור לזרוק על המזבח!
ענה להם רבי יהודה: אף אני לא אמרתי אלא כשנתקבל בכלי.
באמת, אומר רבי יהודה. הדם שאני אמרתי לאסוף מן הרצפה הוא דם שהיה קודם לכן בכלי, ונשפך מן הכלי על הרצפה.
שוב חוזרת הגמרא ומקשה על תשובה זו: והוא גופיה מנא ידע?
מניין בטוח כל כך רבי יהודה, שהדם אשר הכוהנים אוספים מרצפת העזרה, היה קודם לכן בכלי, אשר בו קבלו הכוהנים את דם הנפש הנשפך לאחר שחיטת הבהמות?
עונה להם רבי יהודה תשובה מעניינת ומורכבת: כהנים זריזין ועבדין הייא ומשתפכין.
אנו מכירים את האמירה המייחסת זריזות לכוהנים. לכן, קובע כאן רבי יהודה כי הכוהנים, מרוב זריזותם, לא יתנו לדם קרבן להישפך מן הבהמה, ללא שימת כלי לקבלת הדם. מצד שני אנו מוצאים דם על הרצפה, וצריך להסביר כיצד הוא נשפך לשם. כנראה שצריך להסביר כך: זריזותם של הכוהנים ''דואגת'' לכך, שמכל קרבן יצא דם הנפש לתוך כלי, ללא
יוצא מן הכלל. אך בד בבד עם זריזותם, ואולי דווקא בגלל זריזותם בעבודה, דווקא בגלל זה נשפך דם, תוך כדי התעסקות בכלים בהם מקבלים את הדם, איתם מבצעים פעולת הולכה, וממנה בסופו של דבר זורקים דם על המזבח. 
כלומר, זריזותם גורמת לכך שלא תהיה טעות, ולא ייגרם מצב בעייתי מבחינה הלכתית. מנגד, אם ''אין בעיה הלכתית'' הם לא יקפידו במפורש שלא יפול דם מן הכלים לרצפה, גם אם זה ''לא יפה'' ולא מתאים לבית המקדש. 
 

מהו המסר?

מנגנון עבודה של הכוהנים, אותו הכרנו זה עתה, מלמד אותנו דבר נפלא. מלמד אותנו כי בדברים ''החשובים באמת'' אין לזלזל ואין לחפף אפילו כמלוא הנימה. לעומת זאת, בדברים פחות עקרוניים, ניתן ''לזרום'' ולהקפיד פחות, כדי שבסופו של דבר נעשה את המטלות שלנו, ''בלי להיות במתחים מיותרים כל הזמן''. זוהי כנראה המתכונת ל''חיים בריאים'', אשר מצד אחד לוקחים את הדברים החשובים ברצינות רבה, אך מצד שני ''מרפים'' בשאר הנושאים, ולא חיים במתח תמידי.
דרך זו מתאימה מאוד גם לנושאים חינוכיים. יש להקפיד הקפדה יתירה על נושאים חשובים ועקרוניים מאוד, כמו למשל, ''אין מצב שילד לא חוגר את חגורת בטיחות במכונית'', או למשל "זהירות בנושא חשמל היא טוטאלית ואינה ניתנת לפשרה כלל וכלל", אך בנושאים רבים ומגוונים אחרים, ניתן ואף רצוי להרפות, לא ללחוץ, לדעת לקבל דברים, גם אם אינם ממש לפי רצוננו וכוונותינו - כהנים זריזין ועבדין הייא ומשתפכין.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]