הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"סברא הוא"; "סוגיא כוותיה"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
זבחים לו ע"ב
גמ'. מ"ט דרבי יהודה? אמר רבי אלעזר: תרי קראי כתיבי בנותר, כתוב אחד אומר: +שמות יב+ לא תותירו ממנו עד בקר, וכתוב אחד אומר: +ויקרא ז+ לא יניח ממנו עד בקר, אם אינו ענין להניח, תנהו לענין מחשבת הינוח.
ורבי יהודה האי קרא להכי הוא דאתא? האי מיבעי ליה לכדתניא: +ויקרא ז+ ובשר זבח תודת שלמיו - למדנו לתודה שנאכלת ליום ולילה, חליפין וולדות תמורות מנין? ת"ל: ובשר, חטאת ואשם מנין? ת"ל: זבח, ומנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח? ת"ל: שלמיו, לחמי תודה וחלות ורקיקים שבנזיר מנין? ת"ל: קרבנו, כולן קורא אני בהן לא יניח!
א"כ, לימא קרא לא תותירו, מאי לא יניח? אם אינו ענין להינוח, תנהו ענין למחשבת הינוח.
התינח להניח, להוציא מאי איכא למימר?
ועוד, טעמא דר' יהודה סברא הוא! דתניא, אמר להם רבי יהודה: אי אתם מודים שאם הניחו למחר שהוא פסול? אף חישב להניחו למחר - פסול!
אלא טעמא דרבי יהודה סברא הוא.
1.
במשנה מובא הביאור לדעת חכמים במשנה שמחשבה פוסלת בקרבן רק אם מדובר במחשבה של [הקרבה] חוץ לזמנו או חוץ למקומו. ואילו לרבי יהודה שחולק על חכמים במשנה לא הובא נימוק. לכן הגמרא שואלת בתחילת הדיון "מאי טעמא דרבי יהודה". הגמרא מביאה פסוק כמקור לדינו של רבי יהודה.
2.
נשאלת השאלה מדוע הגמרא לא פתחה את השאלה על רבי יהודה על ידי הביטוי "מנלן", שהוא הביטוי המתאים לחיפוש מקור בתורה לדין מסויים?
3.
בדרך כלל, הביטוי "מאי טעמא" פותח שאלה למציאת מקור מסברא, ובסוגייתנו באמת הגמרא מגיעה למסקנה, שדינו של רבי יהודה מבוסס על סברא ולא על דרשת פסוק.
4.
ויש להוסיף, שכנראה הגמרא ידעה כבר בתחילת הדיון שזהו נימוקו של רבי יהודה, ולכן פתחה בניסוח "מאי טעמא". והדיון בפסוקים נועד להדגיש בדרך השלילה, שנימוקו של רבי יהודה איננו על סמך דרשה מפסוק - מדאורייתא.
5.
גם אם המקור לדינו של רבי יהודה הוא מסברא, הרי שתוקף הדין הוא מדאורייתא. הסברא כאן היא שמחשבה דינה כמעשה [התוס' בדף כו עמוד ב ד"ה "אמר"].
6.
יש פעמים רבות בש"ס שהביטוי "מאי טעמא" מופיע לפני "חיפוש" פסוקים. ולכן באותם מקרים ניתן להסביר כך: "מנלן" או "מנא הני מילי" מופיע כאשר מדובר על דעה אחת במשנה ["סתם משנה"] אולם כשדנים על דעה שהיא במחלוקת אזי הניסוח הוא "מאי טעמא".
7.
כשהגמרא הוכיחה שהמקור לרבי יהודה איננו מדרשת הפסוק היא שאלה שתי שאלות. השאלה השניה פותחת ב"ועוד...".
מקובל אצל בעלי הכללים לומר שקושיה שמנוסחת ב"ועוד..." היא הקושיה העיקרית, ובודאי מתאים בסוגייתנו, שהרי בקושיה הזאת מוכח בפירוש שמקורו של רבי יהודה הוא מסברא.
8.
של"ה - כללי התלמוד (ט) כלל אלף:
קעו. לפעמים המקשן מקשה כמה קושיות בפעם אחת, ואומר 'ועוד' או 'ותו'. ולפעמים אינו מקשה רק קושיא אחת, אף שיש לו להקשות. טעמו של דבר, כי כאשר ראה המקשן שהקושיא הראשונה יש עליה איזה דחייה, אז מקשה ביותר, והוא כדרך דלפעמים מתיב תלמודא אאמורא, ואף על גב דכבר נשאר בתיובתא, ופריך ולאו מי אותביניה חדא זימנא, ומשני נימא מהא נמי תיובתא. ופירש רש"י (יבמות מא ב ד"ה לימא) ונפקא מינה דאי מיתרצא קמייתא תקום הא. אבל כשרואה המקשן שהקושיא הראשונה חזקה מספקת לבטל סברה שכנגדה, אז לא יחוש להרבות בקושיות ללא צורך.
השל"ה קובע כמה כללים:
8.1
שני הביטויים: "ועוד" ו-"ותו" דומים
8.2
בדרך כלל מקשן לא רואה צורך להקשות כל הקושיות שיש לו, ומסתפק באחת מהן.
8.3
כאשר המקשן מוסיף קושיה ומשתמש בביטויים הנ"ל הכוונה היא, שהקושיה הראשונה איננה חזקה די צרכה.
וכמו כן מצינו שה"ועוד" – הוא העיקר.
9.
ובספר "דברי סופרים" מביא שיטה שהקושיה הראשונה בגמרא והקושיה השניה שמתחילה במילה "ועוד" אינם צריכים זה לזה, והרבה פעמים בגמרא יש ששתי הקושיות צריכות זה לזה.
9.1
כלומר, הוא מרחיב את דברי השל"ה וסובר שלעיתים הגמרא שואלת כמה קושיות כדי "לתקוף" מכיוונים שונים המשלימים זה את זה.
כשהגמרא שאלה על הפסוקים היא ניסחה את הפתיחה לשאלה: "אם כן...", ביטוי דומה בש"ס: "אי הכי". אלא שעל פסוקים שואלים "אם כן".
10.
ועוד לגבי הביטוי "מאי טעמא":
רבי יוסף קארו בכלל הגמרא ["הליכות עולם" עמוד שג, סעיף תח]:
חח. בפרק י' דעירובין [פ"ז דערכין] (עירובין דף כה ב) ד"ה ור"ש, כתבו התוספות:
תימה שבתחלה שואל "מאי טעמא" דר"י, אלמא טעמא דר"ש מסתבר טפי, ואח"כ שואל מ"ט דר' שמעון אלמא טעמא דר"י מסתבר טפי עכ"ל.
ויש לתמוה על תמיהתם שכן דרך הגמרא שאחר שנתן טעם לשבח לר"י שייך למבעי א"כ מ"ט דר"ש
ונ"ל שאין זה תוספות אלא מאיזה חכם אחרון
מדברי התוס' כמו שהם – בלי ההערה של רבי יוסף קארו – משמע, שהביטוי "מאי טעמא דרבי..." מלמדנו שעורך הגמרא מסכים לדעה זו, ולכן התוס' - בלי ההערה של רבי יוסף קארו - מקשה כיצד הגמרא שואלת "מאי טעמא" על כמה תנאים.
10.1
אמנם יש לברר אם יש הבדל בין הביטוי "מאי טעמא דרבי..." לבין הביטוי "ורבי... מאי טעמיה".
11.
מתוס' עצמם, [בערכין, שם, וכן שם, בד"ה "מאי טעמיה דרבי אליעזר"] משמע שכאשר הדרשה של התנא מוציאה את הפסוק מפשוטו, על זה נאמר "מאי טעמא" [כפי שאנחנו הסברנו לעיל].
12.
רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יג הלכה ח:
וכן המחשב באחת מארבע עבודות אלו או בכולן מחשבה אחרת חוץ משלש מחשבות אלו אין אותה המחשבת מפסדת כלום,
כיצד המחשב בשעת שחיטה וקבלה והולכה וזריקה להניח דם הזבח או אימוריו למחר, או להוציאן חוץ לעזרה, או שחשב לזרוק הדם על הכבש שלא כנגד היסוד, או ליתן את הניתנין למעלה למטה ואת הניתנין למטה למעלה, או ליתן דמים הניתנין במזבח החיצון במזבח הפנימי, או את הניתנין בפנימי לחיצון, או להכניס דם החטאת לפנים, או שחשב שיאכלו הזבח טמאים או שאר הפסולין לאכילה, או שיקריבום טמאים או שאר הפסולין לעבודה, או לערב דם הזבח בדם הפסולין, או שחשב לשבר עצמות הפסח ולאכול ממנו נא, או שחשב לשרוף חטאת הנשרפת חוץ לזמנן, או חוץ למקומן,
בכל אלו המחשבות וכיוצא בהן הזבח כשר, וכן אם חשב בשעת קמיצת המנחה ובשעת נתינתו לכלי ובשעת הולכתו ובשעת זריקתו על האש להניח קומצה או לבונתו למחר או להוציאו לחוץ הרי זו כשירה.
הרמב"ם פוסק כחכמים במשנה.
13.
נשאלת השאלה: כל הסוגיה בנויה סביב דעתו של רבי יהודה. הגמרא מבררת את טעמו ואחר כך מקשה עליו ומיישבת את דעתו.
בדרך כלל מהלך כזה של סוגיה מלמד שההלכה צריכה להיות כאותו חכם – בסוגייתנו, רבי יהודה, [הכלל הוא שהלכה כמי ש"סוגייא כוותיה"/"מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"]. אם כן מדוע ההלכה כרבנן במשנתנו?
14.
מדברי הפרשנים השונים בסוגיה ניתן ללמוד, שיש כמה עקרונות שלומדים מדברי רבי יהודה שמוסיפים הסבר לדברי חכמים.
14.1
לפי זה אפשר ללמוד כלל: אם הסוגיה "בנויה" סביב דעה מסויימת, אבל ניתן ללמוד ממנה בדרך עקיפה גם להסבר של דעה אחרת, אין הכרח שההלכה תהיה דווקא לפי מי ש"סוגייה כוותיה".
14.2
וממילא נקבעת ההלכה לפי הכלל הבסיסי של "יחיד ורבים - הלכה כרבים", ובמשנתנו דעת רבי יהודה היא דעת "יחיד" מול חכמים.
