פסיחה על שתי הסעיפים / רפי זברגר

זבחים לב ע''א

הקדמה

בשלהי דף ל''א אנו נכנסים לפרק שלישי, במשנה הממשיכה גם בדף ל''ב. רישא של המשנה מדברת על פעולת השחיטה: 
כל הפסולין ששחטו - שחיטתן כשרה, שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאים, ואפילו בקדשי קדשים, ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעין בבשר.
בתחילת הפרק הקדם הכרנו את כל הפסולים לעבודות הקרבן. הזכרנו שם למשל: זר, אונן (אדם שנפטר לו קרוב משפחה, והוא לפני קבורה), טבול יום (אדם שנטמא, חייב טבילה כדי להיטהר, והוא לאחר הטבילה), ערל (לא מלו אותו, כיוון שאחים שלו מתו מחמת מילה), טמא ועוד. המשנה בתחילת הפרק שלנו קובעת כל כל הפסולים שהוזכרו לעיל כשרים בפעולת השחיטה. מוסיפה המשנה ואומרת, כי גם זר, שאינו כהן, כשר. כמו כן, מותר לנשים, עבדים וטמאים לשחוט את הקרבן. מדגישה המשנה ואומרת, אפילו קרבנות ''קודש קודשים'' (חטאת, אשם ועוד) מותר לפסולים לשחוט אותם. 
מסיימת המשנה את הקטע הזה בהסתייגות מסוימת: ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעין בבשר. אמרנו קודם לכן, כי מותר לטמא לשחוט, אבל מדגישה המשנה, כי השוחט חייב לבצע את השחיטה בלא מגע ידו בבהמה, שאם לא כן, הוא יטמא אותה והיא תהיה אסורה. 
מסקנת המשנה מהיתר זה בפעולת השחיטה: לפיכך הן פוסלין במחשבה.
מכיוון שהכשרנו ל"פסולים" (בעבודות אחרות) לבצע שחיטה, הרי כל "פסול" כזה, השוחט את הקרבן בהיתר, אם הוא מחשב מחשבה פסולה (''חוץ למקומו'', "חוץ לזמנו'', ובפסח וחטאת גם ''שלא לשמה'') הרי הוא פוסל במחשבתו את הקרבן, כמו מחשבה פסולה הפוסלת פעולות אחרות של הקרבן, המתבצעות ע''י כוהנים. 
 

הנושא

ממשיכה המשנה ופוסקת: וכולן, שקיבלו את הדם חוץ לזמנו וחוץ למקומו, אם יש דם הנפש - יחזור הכָּשַר ויקבל.
כל אותם ''פסולים'' שהכשרנו אותם בשחיטה, אך פסלנו אותם בשאר עבודות הקרבן (קבלה, הולכה וזריקה) אם אמנם פסולים אלו ביצעו אחת משאר העבודות, פעולתם כאמור ''אינה כשירה'', ואין פעולתם נחשבת, אבל סיבה זו, דווקא מאפשרת לנו לתקן את מה שהם עשו. 
למשל, קובעת המשנה, אם פסול כזה קיבל את הדם, ובפעולה זו חשב מחשבה אסורה, אין מחשבה זו פוסלת את הקרבן, אינה הופכת אותו להיות פיגול (אם חשב מחשב ''שלא בזמנו''), אך ניתן "לתקן" את הקרבן, על ידי כך, שכהן כשר יחזור ויקבל דם, מיתרת ''דם הנפש'' של הקרבן (דם הנפש הוא הדם היוצא בעת השחיטה). 
 

מהו המסר?

למדנו היום כי אדם פסול אשר אינו ראוי לעבוד עבודה, גם מחשבתו אינה פוסלת את העבודה.
עיקרון זה בעצם קובע באופן כללי, כי לא ניתן ''לפסוח על שתי הסעיפים''. מושג זה למדנו מאליהו בהר הכרמל, אשר קרא לנביאי הבעל (מלכים א', י''ח, כ''א): עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם ה' הָאֱלֹקִים - לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם הַבַּעַל - לְכוּ אַחֲרָיו", וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר. יש לקרוא את המילה הַסְּעִפִּים בפא דגושה, במשמעות של "מחשבה" (לכן נקראת בלשון נקבה שְׁתֵּי ) , אליהו שואל את נביאי הבעל: אתם אינכם יכולים "לזגזג" בין אמונה בקדוש ברוך הוא לבין אמונה בבעל. שהרי אם הקדוש ברוך הוא הוא הא-ל – יש ללכת אחריו, ואם הבעל – יש ללכת אחריו.
בנושא שלנו, אין אנו יכולים לפסול את עבודת ה''פסול'' ולא להחשיבו כעבודה המכשירה את הקרבן, ומצד שני, להחשיב את מחשבותיו, ואם הוא חושב מחשבות פסולות – לפסול את הקרבן. לכן, קבעה המשנה בדין זה, כי מחשבה פסולה של ''פסולים'' אינה פוסלת את הקרבן וניתן לתקנה.
גם בנושאי חינוך עלינו לשאוף להיות עקביים, ולדאוג שלא לפסוח על שתי הסעיפים. למשל, אם ההורים שומרים על ''חיים דתיים'', וכך גם מחנכים את ילדיהם, לא ייתכן שאחד מההורים, ''יחפף'' ולא ישמור במודע על כללים בסיסיים של אדם המאמין. וכן הלאה על זה הדרך.
כפי שכבר הזכרנו בעבר, "דוגמא אישית" של ההורים היא האמצעי המשפיע ביותר על התנהגות וחינוך הילדים. אם אחד ההורים פוסח על שתי הסעיפים, באחד מהנושאים אותם הוא מבקש ללמד ולחנך את ילדיו, הרי זה ''אב טיפוס'' לחוסר דוגמא אישית, אשר משפיעה באופן שלילי על חינוך ילדיו.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]