דיוק וחידוש ברש"י

זבחים דף טז

עמוד א

רש"י ד"ה ומן המקדש וגו'. לעיל מיניה כתיב לאביו ולאמו לא יטמא ובכהן גדול משתעי וסמיך ליה ומן המקדש וגו' כלומר אף ביום שמתו אביו ואמו אין צריך לצאת מן המקדש אלא עומד ומקריב ולא יחלל שאין הקדשים מתחללין בכך הא הדיוט שלא יצא ועבד חילל:
וכן איתא ברש"י על התורה על הפסוק (ויקרא יא כב) ומן המקדש לא יצא. אינו הולך אחר המטה ועוד מכאן למדו רבותינו שכהן גדול מקריב אונן, וכן משמעו, אף אם מתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא עובד עבודה:
והנה הלשון אין צריך לצאת צריך למוד, דלכאורה היה צריך לומר אינו יוצא, דמשמעות אין צריך הוא לרצונו אבל אם רוצה יוצא, והרמב"ם מונה במנין הלאוין את האיסור לכהן גדול לצאת אלא ממשיך לעבוד, וכן מהמשך לשון רש"י נראה שכתב אלא עומד ומקריב, ואיך יתכן שגם כשעומד ומקריב יהיה מותר לו להפסיק בעבודה,
יעויין ג"כ בהשגות הראב"ד וברמב"ן על התורה כאן, וכן במזרחי עה"ת ובעוד מפרשי רש"י
ואולי אפשר לומד דרש"י נקט דווקא לשון אין צריך דכהן גדול הנמשח בשמן המשחה אין לו את ההרגשים באבלות כפי שאיתא בחינוך משרשי המצוה ולהבדיל מכהן הדיוט שמותר להיטמא, ולהיפך הכהן גדול בעת המצאו בבית המקדש וכ"ש שעומד ומקריב אין לו שום צורך ורצון לצאת, וכפי שאמר ש"ב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל על הפסוק מה יפו פעמייך בנעלים, שהכוונה בעת עליה לרגל בדרך כשעדיין לובשים את הנעליים והיצר הרע מכניס מחשבות דאגה על הבית וכל השאר שנשאר ללא שמירה, ולרגע חושבים אולי לחזור לבית ולא לעלות לרגל, ובכל זאת בני ישראל ממשיכים לעלות לרגל בחשבם על הקירבה לבית המקדש וזהו יפים, אבל כשמגיעים לבית המקדש ומסירין את הנעליים מרגליהם בוודאי כל מחשבותם קדושה כי נמצאים בבית המקדש ליד השכינה ומי ירצה בכלל לצאת ואינם חושבים כלל על הבית, והנה הכהן גדול המשוח בשמן המשחה ונמצא בבית המקדש בוודאי לא רוצא לצאת, אלא שאולי מפני שחייב בכיבוד אביו ואמו, שמא יסבור שחייב לצאת אף שאינו רוצה, על כן מספיק לומר לו שאין צריך ובוודאי לא יצא.